העם לא עם הגליל: הצפון נשכח במאבק על עתידו

בשנות ה־90 ועד יישובי הגולן פצח בקמפיין ענק שנמשך כמעט עשור תחת הכותרת "העם עם הגולן", שהיה ביטוי למאבק מתיישבי הגולן נגד המשא ומתן שהתנהל בזמנו עם סוריה להחזרת חבל הארץ האסטרטגי הזה למשטר אסד.

המאבק הזה נשא פרי, ובתחילת שנת 2000 הופסק המשא ומתן המדיני עם סוריה, והרעיון ירד מהפרק. ההתיישבות בגולן הפכה לחלק בלתי נפרד, גם בתודעה הציבורית, ממדינת ישראל.

היום, בזמן שבוושינגטון מתנהל משא ומתן על עתיד הגליל, תושבי הגליל מעולם לא היו שקופים יותר, וההתיישבות בגליל מעולם לא היתה בסכנה כמו היום. בזמן חגיגת שבועות היינו עדים לאזעקות בקריית שמונה. אלפי ילדים חוו בפעם המי יודע כמה את האימה של להיכנס מתחת לשולחן, כי גם מיגון ראוי אין בעיר המופגזת ביותר בישראל מאז ומעולם. בעוד מדינת ישראל כולה חזרה לסוג של שגרה, וגם בעוטף עזה מדווחים על צמיחה דמוגרפית מואצת, כאן בגליל החיים נעצרו מאז 7 באוקטובר. החל מפינוי ממושך של 42 יישובים וקהילות למשך כמעט שנתיים, דרך חוסר היערכות לאומית למאמצי השיבה ועד כישלון בהחזרת החיים למסלולם - הגליל נמצא בדעיכה איטית וכואבת.

העם לא עם הגליל, ואי אפשר להאשים אותו. הדיווחים היומיים על המציאות הבלתי נתפסת משאירים את הישראלים בבית ומונעים מהם להגיע ולהביע סולידריות עם הגליל, על אתרי הטבע שבו, עסקיו וקהילותיו שמשוועות לחיבוק לאומי. ראשי הרשויות ממלאים את הוואקום של משרדי הממשלה ומוצאים עצמם אחראיים הרבה מעבר למה שהם צריכים ואמורים, פשוט כי הם המנהיגים היחידים בשטח.

בשורות על המשך "הפסקת האש" מועברות לנו באמצעות התקשורת ומגיעות ממחלקת המדינה האמריקנית. זה משא ומתן על חיים ומוות - ואנו לא מקבלים עדכונים.

חיזבאללה יחליט

לעומת הגולן, את הגליל אף אחד מעולם לא חשב למסור, אבל בפועל מאז 8 באוקטובר הגליל נמצא דה־פקטו בשליטתו המוחלטת של ארגון חיזבאללה. מערכות החינוך נפתחות על פי גחמות של מחבלים. ברצותם תהיה פה תיירות - או שלא.

אני רואה מקרוב מדי יום את העוצמה של החברה האזרחית הישראלית ושל אנשי הגליל והגולן בפרט, אבל לא נוכל להמשיך במאבק הזה לבדנו. עם ישראל חייב להירתם ולהעלות את המציאות הגלילית על סדר היום של הכנסת, הממשלה והתקשורת. המגזר העסקי חייב להירתם ולהקים פה עוגנים כלכליים משמעותיים, כי בשביל שהגליל ימשיך להתקיים, הוא חייב את עם ישראל לצידו.