"המיירטים יותר גרועים מהטילים": המציאות המסויטת של תושבי הצפון

תושבי קיבוץ ראש הנקרה נמצאים מזה חודשים בתחושה מתמדת של סכנה, גם לאחר שהוכרזה "הפסקת האש" מול חיזבאללה. הרחפן שהתפוצץ לאחרונה בחניון אתר התיירות בקיבוץ, שהוביל לפצעיתם של 4 אזרחים, רק מחזק את התחושה של תושבים כי אין באמת "הפסקת אש", וחלקם נקרעים בין הרצון להישאר "בבית החלומות" לבין עזיבה למקום שקט יותר.

אלי בן דוד, תושב הקיבוץ, אב לילדים ובמאי במקצועו בערוץ הכלכלה, מתאר את המציאות היומיומית: "תחושה לא פשוטה ולא נעימה. אנחנו שומעים פיצוצים ויירוטים, הבוקר היו לפחות שני שיגורים לכיוון לבנון (להגנה). אבל כל פעם שיורים כאלה מירטים, זה כאילו שמטוס קרב טס לך ממש מעל הבית".

בעקבות ירי חיזבאללה, אין שינוי בהנחיות פיקוד העורף, אך אירועים נקודתיים כמו חגיגות שבועות בוטלו. "יש סוג של ייאוש, כי בעצם רשמית לכאורה יש סוג של הפסקת אש במובן הכי פתטי של המילה, כי רחפן נפל שם באתר הנקרות, באתר התיירות שלנו. אנחנו חיים בתחושה שאנחנו באזור מאוד מסוכן כרגע. זה הבית שלנו, ואם זאת, תחושה מאוד לא נוחה שהבית שלך הוא באזור מלחמה".

"מבצע הפסקת אש'"

בן דוד מדגיש כי התושבים מנסים בכל זאת לשמור על שגרת חיים: "מי שצריך לנסוע לעבודה - נוסע. מי שצריך להסיע ילדים לבית הספר - מסיע. עם כל מיני חששות, כמובן, כי יכולה להיות אזעקה תוך כדי". הוא מוסיף כי אין אמון מלא ביכולת ההגנה: "אנחנו צריכים לקבל מהמדינה שלנו את הביטחון כדי שנוכל לנהל את החיים שלנו. אשתי קוראת לזה 'מבצע הפסקת אש' כי כל כמה שבועות מאריכים אאותה. כרגע יש לנו תחושת חוסר ודאות, חוסר ביטחון וגם חוסר אמון בכל מי שהיה אמור לדאוג לפן הביטחוני שלנו".

בדרך לבית הספר - ואין מיגונית

עמית ברזילי, אמא לשלושה, מורה לנהיגה וחברת קיבוץ, חזרה אליו לאחר תחילת מלחמת איראן הראשונה. היא ובני משפחתה בנו כאן לדבריה את "בית החלומות" עם נוף לים ולמצפה. בדרך לבית הספר של הילדים אין אפילו מיגונית.

"אין הפסקת אש", היא אומרת, "יש לחץ שהילדים עולים על האוטובוס בדרך לבית ספר. המדינה לא סגרה לי את העסק. אמרו 'את יכולה להמשיך לעבוד כרגיל', אבל זה לא פשוט. אני אחראית על עוד תלמידים ויש פחד על הילדים, שבמקרה תופעל אזעקה ובהעדר מיגוניות פה באזור - צריך להשתטח בצד הדרך".

ברזילי מתארת את הרגע שבו התפוצץ הכטב"ם: "הבום היה משתק. רק במזל לא היו נפגעים. קפצתי מהמיטה בלי התראה. זה בלתי אפשרי לחיות ככה". היא מוסיפה כי היירוטים מעל הראש מפחידים אפילו יותר: "המיירטים הללו זה עוד יותר גרוע מהטילים. הם גם נופלים ומתפזרים בלי התראה מוקדמת".

"לא אחכה שייכנסו אליי הביתה כמו שקרה בעוטף"

ברזילי, שבעלה חבר כיתת כוננות, מביעה חרדה מתמדת על ילדיה: "הבנים כל הזמן בחוגי כדורסל, הבת בהתעמלות מכשירים. אני כל הזמן מסיעה אותם. מה אימא צריכה כל הזמן לדאוג שלא יפלו עליהם דברים מהשמים? וכל הזמן לחיות בחרדות?"

היא תוקפת את ההחלטות של הצבא והדרג המדיני: "אתר התיירות שלנו שכל הזמן מוגדר כרגע כירוק, כי אם יכריזו על צבע אחר זה יעלה כסף למדינה. גם העסק שלי פתוח כרגיל".ברזילי מביעה חשש טבח משחזור הטבח בדרום: "אנחנו לא רוצים להגיע למצב של עוטף עזה. אני לא אחיה ככה, לא אשב ואחכה שעוד עשר שנים יכנסו אלי הביתה כמו שקרה בקיבוץ העוטף וערי הדרום".

ברזילי מוסיפה "די עם הנרמול של הכטב"מים. כל פעם יש אזעקה או טיל - זה לא יכול להימשך. אם זה יימשך ככה אנשים פשוט יעזבו. אני וחברים פשוט נעזוב בסוף וחבל. אי אפשר לחיות ככה עם ילדים, כל הזמן לדאוג, כל הזמן להיות בחרדות".

תושבת הקיבוץ סבורה כי המצב הנוכחי שבו החיילים נמצאים בסיכון גבוה תחת הגבלה להשיב אש לא יכול להימשך: "כואב לי על החיילים שלנו שמסכנים את חייהם כמו ברווזים במטווח. לכן צריכים עכשיו איזו פעולה. אני רוצה לקרוא לכל מקבלי ההחלטות: אם רוצים להשאיר את הצפון חי וקיים, ואנו גרים במקום הכי יפה בארץ, אז להתעורר, אל תשכחו את הצפון. אנשים לא מתקרבים לפה, ממש דממת אלחוט, אין בני אדם. אין תנועת רכבים, ידיד שלי מחניתה לא ישב שבעה בקיבוץ, כי אנשים לא רצו להגיע אז העתיק אותה למרכז הארץ. זה הזוי"

"אין פה הפסקת אש. זה שדה קרב"

ת', לשעבר בתפקיד ביטחוני בקיבוץ, מצטרף לדברים ומדגיש כי אין כלל הפסקת אש אמיתית. "כרגע זה שדה קרב - אנחנו מנסים לשמור על חיים אזרחיים בתוך מבצע צבאי. יש פה רק רחפנים וכטב"מים. יש יריות, פיצוצים. חיזבאללה לא מכיר בהסכם הזה והוא עדיין יורה פה כל הזמן".

נכון לשעה בה אנחנו משוחחים, במרחב היו 5 אזעקות מהבוקר. לדבריו, המצב מחייב החלטה ברורה: "אני לא רואה מצב שזה משתנה. אני חושב שצריך ללכת למלחמה כוללת. זה לא נעשה, ואין ברירה אחרת".

לת' שתי בנות, ובכל יום מחדש יש לו תחושת פחד שמא יקרה אסון בהיעדר מיגון: "כל יום כשאתה שם אותם בגן אתה דואג. הגן עדיין בבנייה, יש רק קירות ואין ממ"ד. יש מקלט רחוק, אבל אי אפשר להגיע אליו בזמן".

הוא מוסיף כי התושבים מנסים לשמור על שפיות אך מודעים לנזק: "אני חושב מה הנזק שנגרם לילדים מכל התקופה הזאת. צריך לשבת פה ולא לוותר, אבל אשתי כבר במצב שהיא אומרת 'בוא נחפש מקום אחר'".