האדריכל שחיפש את הבלתי ייאמן: ישראל גודוביץ הלך לעולמו

עולם האדריכלות הישראלי איבד את אחד הקולות המקוריים בתולדותיו. ישראל מאיר גודוביץ, מי שכיהן כמהנדס העיר תל אביב ועיצב מבנים איקוניים בארץ ובעולם, הלך לעולמו במהלך חג השבועות כשהוא בן 92.

גודוביץ הותיר אחריו מורשת תכנונית ענפה שנפרסה על פני למעלה משבעה עשורים, החל משנות ה-50 ועד לימיו האחרונים, כשהוא חתום על פרויקטים שנעו בין המרחב האורבני התוסס לבין בדידותו של המדבר.

בנו, דקל גודוביץ, ספד לו במילים מרגשות וסיפר על הטוטאליות שליוותה את חייו: "אבא שלי נפטר. אדריכל ישראל גודוביץ החזיר נשמתו לבורא בשבועות, יום שישי 22.5.26. אני כותב מילים והן טיפה בים הדמעות. אבא שלי לפני שהיה אבא היה קודם כל אדריכל. זה נכון לא רק כרונולוגית. זה לא היה מקום עבודה או מקצוע, זאת היתה שליחות חייו. האדריכלות שלו היתה עבודת קודש למען החברה כולה, במטרה לבנות עבורה מקום טוב יותר, מיוחד יותר, כזה שחרג מנייר השרטוט מעבר לכל הגבולות".

דקל תיאר כיצד עבור אביו לא היו קיימים גבולות של זמן או מרחב, וכיצד "המרחב והזמן התקפלו לתוך חלום שהפך למציאות. הקו העקום על הנייר הפך לקיר בטון. הוא עשה זאת כנגד כל הסיכויים, שיכנע בדברים שנראו הזויים. בנה ותכנן את הבלתי ייאמן. זה היה מדהים וזה היה טוטאלי. אדריכלות טוטאלית כזו שמתחילה בבוקר בבטון ומסתיימת בלילה מאוחר בעיצוב כסא עץ. אצלו זה לא היה בתיאוריה. למען זה הוא קם בבוקר".

אצטדיונים, ישובים ובנייני משרדים

הקריירה של גודוביץ הייתה חובקת עולם וכללה פרויקטים מגוונים שנרשמו בדפי ההיסטוריה של האדריכלות. "הוא תכנן ובנה הכל בארץ ובעולם: 2 איצטדיוני כדורגל ל-60,000 איש בדרום אפריקה; אולם כדורסל בצמח ע״ש בנדל; מבני ציבור ומסחר בארץ, במוסקווה, בניו יורק; תכניות לישובים חדשים מקצרין שבגולן ועד בנגב לבדואים; בנייני משרדים; בתי מגורים משותפים ופרטיים; אנדרטאות; מבנים לשימור; עיצוב תערוכות; אמנות; עיצוב פנים; ריהוט", כתב בנו.

בין עבודותיו הבולטות בישראל ניתן למצוא גם את מועדון ה"קולוסיאום" בכיכר אתרים, את "מגדלי אביב" בדרך בגין ואת חדר האוכל בקיבוץ כרם שלום.

לצד עבודתו המקצועית, גודוביץ היה דמות חברתית בעלת לב רחב שפעלה בצמתים המרכזיים של המדינה. "היה לו לב גדול. ענק. הוא עזר לכולם ואהב את כולם, גם אם לפעמים כעס וצעק. האהבה הכי גדולה שלו היתה לתל אביב ולמדבר. בתל אביב נולד, למד, עבד וגר. כל חייו זה תל אביב. הוא הגיע לשיא היחסים עם תל אביב כשהתמנה למהנדס העיר שלה ב-1999. הוא טבע את המונח והגדיר את ‘העיר ההיסטורית׳ של תל אביב".

הקשר שלו למדבר היה עמוק לא פחות, במיוחד בתפקידו כממונה על ההתיישבות הכפרית במשרד השיכון לאחר מלחמת ששת הימים. בנו ציין כי "אהבתו השניה היתה המדבר. הוא בנה וישב את סיני והנגב. פסגת יצירתו היתה במדבר - בית ספר שדה חצבה העשוי ככוורת דבורים, ואנדרטת אוגדת הפלדה בימית שבסיני. בשנה האחרונה חזרנו ביחד לאנדרטה לקראת שימורה וחידושה הקרובים, והדבר הפיח בו חיים ותקווה".

חלם על ברית עם עזה

חייו של גודוביץ היו שזורים במפגשים עם מנהיגים ודמויות היסטוריות. "היו לו חיים מטורפים", נזכר דקל. "הוא עבד עם ראשי ממשלה (כילד לקח אותי לפגישה עם מנחם בגין בדירתו הצנועה בתל אביב). הוא עבד עם שלמה להט (צ׳יץ׳) למען שכונת התקווה, ועם רון חולדאי על חזון העיר. הוא נפגש עם ראש עירית מוסקווה לפרויקטים, ועבד עם המרגל שבתאי קלמנוביץ, כשבכלל לא ידעו שהוא כזה. הוא רקם יחסים עם שכנינו הערבים, וניסה לכרות ברית ערים תאומות בין תל אביב ועזה כשהיה מהנדס העיר, בימים שעוד אפשר היה להאמין בכך. הוא תמיד חלם והאמין".

חזונו ומשנתו נותרו חקוקים בספריו, ובעיקר בספרו "Architecturology" שיצא לפני עשורים ועדיין נחשב לרלוונטי. "החלומות שלו נכתבו כבר כשסיים לימודיו לפני 70 שנה בספר שלו architecturology", כתב דקל. "שם נכתבו כל הדברים שיהיו בהמשך, והספר מסתבר עדיין נלמד באקדמיות. החשיבה הבלתי שגרתית, ההומור, החיים כמאבק, והחלום אל מול החוק. אבא היה תמיד מעל לחוק. חוק הכבידה, חוקי הבניה, נורמות חברתיות. הוא נסק לגבהים, השתחרר ממגבלות טכניות ובירוקרטיות, ועף לשמש הגדולה. עכשיו שהוא בשמיים באמת, הוא יכול סוף סוף קצת לנוח ממאבקים, ולהתאחד עם כל אלה שאהב ועשה בשבילם הכל".

בנו סיכם את דבריו בפנייה לציבור: "אלה שנשארו כאן להמשיך להתמודד בבעיות החיים היומיומיות והטריויאליות סילחו לו, ובואו להלוויה ולשבעה". ההלוויה תתקיים ביום ראשון אחר הצהריים והמשפחה תשב שבעה בבית גודוביץ בתל אביב.