החזית המשפחתית: לוחמי המילואים שהפכו לאבות במהלך המלחמה

בין שיחת טלפון מהמפקד לבדיקה אצל הרופא, בין לילה בשטח בהמתנה להודעה הראשונה מחדר הלידה - אלפי אנשי מילואים חיים כבר יותר משנתיים וחצי בין שני עולמות: החזית והמשפחה.

הם מפספסים את הבעיטה הראשונה בבטן, שומעים דרך הטלפון את הבכי הראשון של התינוק, ויש מי שמגיעים ישר מהבסיס לחדר הלידה. הם עייפים, מאובקים, עם עיניים מלאות גאווה, ויוצרים חיים דווקא בתקופה הכי קשה בישראל - בימי מלחמה.

מאחורי כל איש מילואים כזה עומדת גם משפחה שלמה שמתגייסת איתו: נשים שנשארות לבד בבית, ילדים שמתגעגעים ותינוקות שנולדים לתוך מציאות שבה אבא על מדים.

זהו סיפורם של שלושה מילואימניקים משלוש גזרות שונות ומסלולי חיים מגוונים, שמצאו את עצמם ברגע נדיר שבו חזית הלחימה וחזית הבית נפגשות: בזמן שהם מובילים כוחות בשטח ונושאים באחריות כבדה, נולדו להם ילדים. בין סבבי הלחימה לשיחות הקצרות הביתה ולרגעים חטופים של נוכחות, מתגלה מציאות שבה חיים חדשים מגיעים לעולם דווקא מתוך ימי המלחמה.

"אשתי ילדה כשהייתי בתוך חאן יונס, זה היה שוק"

באזרחות, רס"ן א' בן ה־36 מירושלים הוא מפתח תוכנה שמנהל אורח חיים חרדי. ביום כיפור האחרון, בזמן שהיה בשירות מילואים בחאן יונס, הוא קיבל שיחת טלפון מרגשת - אשתו ילדה את בנם השלישי.

א' מספר שמאז 7 באוקטובר הוא עשה יותר מ־500 ימי מילואים. 2025 היתה מאוד עמוסה, עם 215 ימי מילואים. ההיריון של אשתו, חן, התחיל בסבב המילואים השלישי והסתיים בסבב הרביעי. בזמן שחן בהיריון מתקדם, הוא מצא את עצמו מדלג ברחבי עזה - עד לרגע שבו קיבל טלפון שבישר לו שנולד לו ילד.

"התכנון היה שבסוכות חן כבר תלד, אבל היא הקדימה. ביום כיפור הייתי מוצב בחאן יונס. בסיום יום כיפור חן התקשרה וסיפרה שהיא מרגישה חולשה. חשבנו שזה בגלל הצום, ושיש עוד זמן עד הלידה. ואז בתוך 20 דקות קראו לי בדחיפות מהחמ"ל ואמרו לי 'תענה דחוף לטלפון מאשתך'. עניתי, וגיסתי שהיתה איתה סיפרה לי שהקול שאני שומע ברקע זה התינוק שנולד לי.

"הייתי בטוח שהיא מדברת על הבכי של אשתי, שאולי כואב לה מהצירים, אבל אז היא אמרה לי שנולד לי תינוק ושזה הבכי שלו. הייתי בשוק, כי זה תפס אותי בתוך חאן יונס. לקחו אותי בשיירה החוצה לגבול, ומשם טסתי כל הדרך לעין כרם וראיתי את התינוק שלי ואת אשתי".

רס"ן א' הספיק להיות כמה ימים בבית עד שחזר לשירות מילואים. "הייתי חייב לסיים את המשימות שלי. אוזן אחת תמיד קשובה לאישה ולתינוק ולילדים, ובאוזן השנייה אני קשוב לחיילים שלי. ברור שאם אשתי היתה אומרת שהיא צריכה אותי הייתי מגיע, אבל היא לביאה. בשנתיים וחצי האלה היא התחשלה היטב. היא סחבה את הילדים ונתנה לי את הזמן שלי במילואים".

"הבטחתי לאשתי - בלידה הזאת אני אהיה"

סא"ל א' (40), מג"ד בחטיבת צנחנים במילואים, הוא אבא לשבעה. לתפקידו הנוכחי הוא נכנס חצי שנה לפני תחילת המלחמה. הגדוד שלו נלחם ברצועה, בלבנון ובאיו"ש, וכעת תפס תעסוקה מבצעית בסוריה. במהלך השירות בסוריה נולדה לו בת שביעית.

א', אשתו איילת השחר, ארבעת בניהם ושלוש בנותיהם כבר רגילים שאבא במדים. מאז 7 באוקטובר הוא נמצא בשירות מילואים רצוף.

בתחילת המלחמה הוא הגיע הביתה רק לפרקים: "הייתי בעזה, בלי טלפונים, לא היתה תקשורת במשך כמה חודשים. היינו כותבים מכתבים כמו פעם. אני ואשתי היינו מתכתבים בינינו, וגם הילדים היו שולחים ציורים. היום הדברים כבר יותר קלים, כי יש טלפון ואנחנו מתקשרים זה עם זה. כשיש לי זמן, אני מתקשר לילדים ומקריא להם סיפורים לפני השינה בטלפון. זה בעיקר מקל על אשתי בכל נושא ההשכבות. היא היתה שמה את הטלפון ליד הילדים הקטנים, ואני הייתי מקריא להם סיפור ושר להם שירים עד שהם היו נרדמים".

על לידת הילדה השביעית הוא מספר: "חיכינו ללידה שהיתה אמורה להיות בתחילת ניסן, והבטחתי לאשתי שבלידה הזו אני אהיה. הספקתי להיות בבית שבוע לפני הלידה. חזרתי לשירות, ואז התבשרתי שאשתי יולדת - והספקתי להגיע. אחרי הלידה זה היה יותר מאתגר, כי יומיים אחרי הלידה כבר חזרתי ללבנון. הספקתי להיות איתה בליל הסדר. למחרת היא נסעה להורים שלה עם הילדים, ואני חזרתי לגדוד, כי הבנתי שיש לי עוד הרבה מה לעשות. כשאתה לא נמצא עם החיילים שבוע, אתה מבין שאתה חייב לחזור להיות איתם. זה רק מעיד כמה אשתי חזקה, וכמה עוצמה יש לה לסחוב את הכל לבד.

"ברור לי שאני בשליחות, ואשתי מלאת כוחות ומהווה עוגן. כולם מבינים שזה מה שצריך לעשות. איבדנו לא מעט לוחמים במלחמה, ובחרנו, אני ואשתי, להביא לעולם עוד ילדה ולתת חיים. הרצון הזה היה חזק מאיתנו. אנחנו חיים בתקופה מטורפת, ואנחנו חייבים להמשיך להילחם על המדינה. אנחנו יודעים שכדי לחיות בשקט, וכדי שהילדים שלנו יחיו בשקט - צריך להילחם. יום אחד יבוא שלום".

"נשות המילואים הן העוגן, הן הגיבורות"

סא"ל י' (39) גר בקידה, נשוי לנעמי ואב לשישה. הוא התגייס באוגוסט 2007 לגדוד רותם בחטיבת גבעתי, התחיל את שירותו במילואים בחטיבת הנגב בשנת 2012, ומאז שירת בתפקידי מ"מ, מ"פ, סמג"ד ומג"ד. באזרחות הוא ניהל ארגונים ועמותות, וכיום הוא עצמאי בתחום הייעוץ וניהול פרויקטים.

סא"ל י' מספר כי החיים השתנו אחרי 7 באוקטובר: "כל השנים זה היה שירות מילואים עם אנשים שאתה שייך אליהם, נמצא איתם וחוזר הביתה. זה היה עוד מעגל חברתי של עשייה משמעותית, אבל הוא לא היה מרכזי בחיים. ואז הגיע 7 באוקטובר. נכנסנו לתקופה של סבבים. זה לא מילואים ברצף, אבל אנחנו כל הזמן מתגייסים־משתחררים, מתגייסים־משתחררים. עכשיו סיימנו את הסבב השביעי של המילואים. המעברים האלה הם אתגר. אתגרים של חיילים שהם סטודנטים, עצמאים, בעלי משפחה, שצריכים לדלג מאזרחות למילואים וחוזר חלילה".

סא"ל י' הספיק להיות בכמה סבבי מילואים בעזה ובאיו"ש, ובעוד שני סבבים בלבנון. לדבריו, "הילדים כבר מבינים שאני יום אחד יוצא לעבודה עם בגדים רגילים ויום למחרת עם מדים למילואים. זה כבר לא משהו שמעלה להם דופק. הם גם מבינים מתי זה לתקופות ממושכות ומתי זה רק עבודה במילואים. הילדים מבינים כמה המשפחה וכמה המדינה חשובה.

"בשאגת הארי הוזעקנו לגזרת הערבה לגבול ישראל־ירדן, ואחרי כשבועיים הועברנו לעזה. מעבר לא קל. הספקתי ללמוד את המשימה ולהיות יומיים בעזה כשקיבלתי טלפון שאשתי כבר בחדר הלידה, ולמזלי הספקתי להגיע ללידה".

בימים המורכבים האלה, סא"ל י' מתאר את אשתו נעמי כעוגן של הבית: "היא אלופת עולם שמחזיקה את הבית ואת הילדים ואת השפיות. כל שאר נשות החיילים הן העוגן במלחמה הזו, הן הגיבורות".