כיפה בכיס האחורי: למרות הביקורת, המסורתיות בישראל הולכת ומתעצמת

כמה זלזול והקטנה ספגו לאורך השנים "המסורתיים", מצד חילונים ודתיים כאחד. כמה ספקות וביקורת ספגה המסורתיות לאורך שנים, משני המחנות - החילוני והדתי - שמאמינים שהצדק האבסולוטי איתם.

אבל הנה, ערב חג השבועות תשפ"ו, נתוני למ"ס מלמדים שכ־34% מהיהודים בישראל - כ־2.5 מיליון איש! - הם מסורתיים עם זיקה מובהקת למורשת היהודית. מספרית, הציבור הזה גדול פי שלושה הן מהזרם הדתי־לאומי והן מהציבור החרדי. אם המגמה תימשך, בעוד כעשור הוא ישתווה לציבור החילוני (42.7% מהאוכלוסייה היהודית כרגע), ואף יחלוף על פניו.

מסורתיים רבים ידליקו הערב את נרות החג, יעשו קידוש, יטעמו ממטעמי שבועות, ואחר כך יתרווחו מול הטלוויזיה. מחר, שבועות, הם ייסעו ברכב או ילכו ברגל לתפילת יזכור בבית הכנסת, ולאחר מכן ישובו לבתיהם. מחרתיים, שבת, רבים מהם יגדשו את אצטדיוני הכדורגל בירושלים ובבאר שבע, עם כיפה בכיס האחורי. כשקבוצתם תבקיע גול, הם ישירו יחד בשמחה את אחד משירי השנה האחרונה - "השם יתברך תמיד אוהב אותי", וברגעי מתח גם את "אנא בכוח" של עובדיה חממה.

יש לא מעט ביקורת טהרנית, ולעיתים אף מתנשאת, על המסורתיות בנוסח הזה. הקצוות החילוניים, האנטי־דתיים לעיתים, מתחרפנים לא פעם למראה תלמידי תיכון חילונים גלויי ראש שמתעקשים להניח תפילין וללבוש ציצית, או מול הרבבות שמשתתפים בסיורי סליחות בחודש אלול, וגם מול אלה שנמנעים במופגן מאכילת חמץ בפסח, משתתפים באירועי מוזיקה בהפרדה ונישאים על פי ההלכה האורתודוקסית דרך הרבנות הראשית.

הפרקטיקות הדתיות הללו ודומותיהן, אף שאין בהן כפייה, מתפרשות לא פעם אצל חילונים רדיקליים כפרימיטיביות, ובעיקר כ"הדתה" וכהשתלטות על מרחב ציבורי, שעד כה היה להם מונופול עליו והם היו האדונים הבלעדיים שלו.

צפירת הרגעה

מנגד, המסורתיות־לייט הזאת מתפרשת אצל ציבור דתי (וחרדי) אורתודוקסי כשטחית וחפיפניקית, ואף כמזלזלת במסורת אבות ובהלכה. כחיבור חלש ליהדות, "פרווה", שאינו מחייב מספיק. חיבור שאין בו לא טעם ולא ריח. יש אפילו בתי כנסת שלא יעלו לתורה נערים וגברים מסורתיים "מחללי שבת", ובתי ספר ממלכתיים דתיים שלא יקלטו לשורותיהם ילדים ממשפחות כאלו.

שני הצדדים מביעים חשש בלתי מוסתר שהרנסנס המסורתי הזה - שקיבל דגשים רבים בשנות המלחמה האחרונות, ושלא מסתפק עוד רק בקידוש, ברית מילה, ליל סדר וצום יום כיפור - נוגס וינגוס עוד בציבורים שלהם, לא רק ברמה הדתית, אלא גם ברמה הפוליטית. רוב רובו של המחנה המסורתי הגדל זוהה עד לאחרונה עם עדות המזרח ועם הצד הימני־שמרני של המפה הפוליטית (לא פעם עם הליכוד). זה כמובן מרתיע את השמאל, אבל גם את המפלגות הדתיות והחרדיות, שחוששות לאבד מכוחן.

אז הנה צפירת הרגעה לכולנו, והצעה למבט אחר על המסורתיות. היא אמנם מותחת את הגדרת הדתיות ואת הגדרת החילוניות, אבל היא אינה זרם ביהדות, לא מתיימרת להיות זרם ואף לא מבקשת הכרה כזרם, לא מהרבנות ולא מהחילוניות. היא פשוט קיימת. לא כאידיאולוגיה ולא כאנטי־אידיאולוגיה, אלא כצורך יהודי קיומי שנובע מהחיים עצמם. המסורתיות גם לא משתתפת בפוליטיקת הזהויות שמפלגת אותנו. היא נמצאת מעליה, מעצימה את המכנה המשותף היהודי ומעשירה את הזהות היהודית בעוד גוונים.

המסורתיות מנרמלת יהדות וסמלים והתנהלות יהודית בפרהסיה, באופן שרק לפני עשור היה נתקע לרבים בגרון, אך כיום מחובק על ידי מעגלים נרחבים בציבור. המסורתיות מעניקה להחצנת היהדות בסגנונה שלה מקום מכובד ומכבד בחיינו - אם מדובר בשאגות "עבדו את השם בשמחה" כחלק מ"שירי הרעל" של חטיבת גולני, אם בקריאת "שמע ישראל" המונית ולבישת ציצית והנחת תפילין רגע לפני היציאה לקרב, ואם בהקפדה על שמירת כשרות ברמה מינימלית ושימוש רווח במטבע הלשון "בעזרת השם".

ללא רגשי נחיתות

אפילו ההחלטה האומללה של הרמטכ"ל לשלוח לכלא חייל שנתפס עם תג "משיח" על הווסט שלו עתידה לנרמל את התג הזה ודומיו, בהפוך על הפוך, כי הם חלק מהמסורתיות. בעיני רבבות חיילים, התגים הללו לא מסמלים שיוך למיליציה, אלא חיבור לגאווה יהודית ומקור כוח ואמונה שמלווה אותם ברגעים קשים של לחימה בשטח. ברמה העקרונית, התג הזה לא שונה מציצית, מכיפה או מספר תהילים בכיס. המערכת הצבאית - כולל הרמטכ"ל - תפנים זאת בסופו של דבר.

המסורתיות רחוקה מהדתה, והיא ממש לא בעניין. היא מחויבת לברית הגורל, כפי שהסביר פעם הרב חיים נבון, ולכן היא פורחת בזמן מלחמה, כשאנו נלחמים על גורלנו המשותף - אך היא מחויבת פחות ל"ברית הייעוד". בעברית מדוברת, המסורתיות אומרת לנו למעשה: נולדנו יהודים, וב־7 באוקטובר נרצחנו יחד כיהודים, מבלי שהמחבלים בדקו למי יש טלוויזיה דולקת בשבת. אז אם הגורל קשר אותנו יחד מכיוון שאנו יהודים - אז בואו גם נרגיש ונחיה כיהודים.

המסורתיות מעצימה את המכנה המשותף היהודי מבלי למרוד או לכפות דבר על איש. היא מחוברת ליסודות הבסיסיים של הזהות המולדת שלנו, ומכירה בכך שאנו חלק ממשהו גדול יותר, ושלא הכל מתחיל ומסתיים בכאן ועכשיו, ושהעבר והמורשת הם חלק מהזהות שלנו וכדאי לינוק מהם. מהצד השני, המסורתיות מחוברת פחות לברית הייעוד, שמחויבת לכאורה לפרוטוקולים הלכתיים נוקשים ולשמירת מצוות קפדנית.

המסורתיים לא מאפשרים לממסד הדתי להחליט עבורם כמה הם יהודים. הם עושים כבוד לרבנים ולרבנות ולתורה, אבל היהדות שלהם היא הרבה יותר שפה מאשר הלכה, ולפיכך - גשר טבעי בין ברית הגורל לברית הייעוד; מודל שאיתו חיים דה־פקטו בשלום גם דתיים (וחלק מהחרדים) וגם חילונים. המסורתיות בוחרת לעצמה חלקים מברית הייעוד - מצוות ותורה - מתוך רצון ואהבה, ולא מתוך פחד או מחויבות הלכתית.

היא לא מתביישת להחצין את היהדות שלה, ברמה העממית, הסמלית ולעיתים הפולקלוריסטית, בתוספת של הרבה אמונה תמימה. המסורתיות קשורה ליהדות בדרך משלה, ולא סובלת משום רגשי נחיתות מול אף מחנה. לכן היא הפכה כה נוכחת בחיינו. חג שבועות שמח.