היא רצתה שישמעו את זעקתה. כדי לפרוק, כדי לשתף, כדי להזהיר נשים ונערות מפני הטורף המחופש לנסיך. אך הממסד חסם את פיה. שתקי, החרישי, חזרי לחיים שלך ואל תשיתי ליבך לדבר הזה. אבל "הדבר הזה" רדף אותה. היא לא יצאה, לא פגשה, לא נישאה, לא ילדה. חייה עמדו מלכת.
הנאנסת היא תמר, לא שי־לי. האנס הוא אמנון, לא זה שהיה אסור להזכיר את שמו. הצו שחסם את פיה של שי־לי עטרי בוטל לפני כמה ימים. הצו שחסם את פיה של תמר בת דוד בוטל לפני אלפי שנים. צחוק הגורל, או כפי שחכמינו הקדומים (שלא האמינו בגורל) היו אומרים: "מידה כנגד מידה". השם אמנון בן דוד, שנאסר לפרסום, מתנוסס לדיראון עולם ככתבו וכלשונו, בלי שום אקרוסטיכון, בספר הכי מפורסם בהיסטוריה.
מאה דורות מפרידים בין תמר ושי־לי. ההשתקה אותה השתקה, והממסד אותו ממסד. אבל תמר נותרה לבדה, אחיותיה וחברותיה לא השמיעו את קולה. אולי לא ראו, אולי לא ידעו, ואולי פחדו. כך או כך, תמר בת דוד ישבה שוממה עד סוף ימיה, ואילו את קולן החסום של שי־לי עטרי ושל נעמה שחר האמיצה, שנחשפה למענה, השמיעו המוני נשים במחאה לא מאורגנת ולא ממומנת שפרסמה את השם האסור. לא במפורש - הכוח בידי הממסד, ברצותו קונס וברצותו כולא - אלא בתחכום ועורמה נשיים שהורישו לנו אימהות האומה.
המהפכה המשפטית הראשונה
הן היו אמורות לשתוק. זה החוק. אלה הכללים. כואב לכן? משתתפים בצערכן, נשים מסכנות, אבל כאב הוא רגש, ואוי ואבוי לנו אם ניתן לרגשות נשיים להשפיע על פסקי הדין המלומדים שלנו.
הן היו אמורות לשתוק, אך הן לא היו לבד כמו תמר. מִלכה, חוגלה, מחלה, תרצה ונעה ניצבו מול ראשי העם באחוות אחיות מאוחדת, והשמיעו את קולן נגד חוק הירושה המפלה, שגוזר עליהן חיים של הומלסיות. ללא אדמה, ללא פרנסה, ללא בית.
שיתוף פעולה נשי הוא כוח שגם ממסדים חזקים מתקשים להכניע. אבל משה רבנו אפילו לא ניסה. במקום להפחיד את העם בתחזיות בלהה על הרס שלטון החוק ולהעניש את הנשים הסוררות שמערערות על מעמדו, הוא האזין לבנות צלפחד (האזין באמת), העביר את טענתן לאלהים (הרשות המשפטית העליונה) וקיבל אישור לשנות לטובתן את החוק.
משה רבנו הבין בימים ההם את מה שבתי המשפט שלנו מתקשים להבין בזמן הזה: חוק, כל חוק, פתוח לשינוי - אפילו חוק של אלהים. העולם נמצא בתנועה מתמדת. הכל זורם, הכל משתנה. מערכות משפטיות שאינן מותאמות למציאות המשתנה הופכות במוקדם או במאוחר ללא רלוונטיות, ועלולות להמיט עלינו אנרכיה.
למה התנ"ך מהלל נשים לא צייתניות?
הסיפור על בנות צלפחד אינו חריג. התנ"ך שלנו פטריארכלי (כל התרבויות היו פטריארכליות עד לא מזמן), אך למרבה התדהמה רוחשים בו סיפורים חבויים על נשים נערצות שהפרו צווים, נורמות ואפילו חוקים. חלק מאותם סיפורים לוחשים לנו בשקט, אך לגמרי במפורש, שאם נשות התנ"ך היו צייתניות - לא היינו קיימים. עם ישראל חי בזכות נשים מרדניות.
המילה "מרד" מעלה בעיני רוחנו פנים מעוותות ואגרופים קפוצים של נחשולי אדם שחוסמים דרכים, מיידים אבנים, מכים, רומסים ואפילו שורפים. אבל מפירות החוק הנערצות של התנ"ך לא טיפסו על בריקדות, ולא צעקו "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". התנגדותן נבעה לרוב מסיבות אישיות, ולא מאידיאולוגיה, והתמקדה בחוק אחד שמירר את חייהן, ולא בממסד בכללותו. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, הן עשו מעשה. לפעמים בפומבי, כמו בנות צלפחד, אך לרוב בחשאי - כמו כלתו הכנענית של יהודה אבינו (שגם שמה תמר), שהקימה לעצמה משפחה מזרעו הגנוב ולא נכנעה לחוק שגזר עליה עגינות. אך כל מעשיהן, גם החשאיים וגם הפומביים, נעשו בשיקול דעת זהיר ומדוד. אף פעם לא באימפולסיביות! מי שהמציאו את המשפט "נשים דעתן קלה" לא למדו תנ"ך.
שימור וחידוש
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". לפי התורה, שבועות הוא חג ססגוני של עלייה לרגל, קורבנות הלחם וביכורי חיטה. אבל החורבן נטל מאיתנו את החג השמח הזה. בלי בית מקדש - אין עלייה לרגל ואין קורבנות לחם ואין הבאת ביכורים.
כל לוח השנה ומעגל החיים בתורה נסבים סביב בית המקדש. שבת, פסח, סוכות, עצרת, לידה, מצורע, תודה - רשימה חלקית של חגים וטקסי חיים שהעניקו לנו זהות ומשמעות. בלעדיהם היינו נשארים רק עם מצוות שבין אדם לחברו. אני לא אומרת "רק" כדי להפחית מערכן - אלה מצוות חשובות, אולי הכי חשובות - אבל הן שייכות לבני כל העמים, הדתות האמונות. מה שהופך אותנו לעם זה המועדים והטקסים השייכים רק לנו, ואת רובם אי אפשר לקיים ללא בית מקדש.
אחרי החורבן היינו אמורים להיכחד. זה מה שקרה לעמי קדם, שכנינו. זה מה שקרה לממלכת ישראל, אחותנו. וזה מה שכמעט קרה גם לנו, ממלכת יהודה הקטנה והחלשה. אבל אז קמו לנו מנהיגים גדולים, הקרויים חז"ל, וחוללו את מה שאנחנו מכנים היום "יהדות". חז"ל הבינו שסוד הקיום שלנו נעוץ בשני כוחות הפוכים: שימור ושינוי. פנייה חד־סטרית אל צד אחד בלבד תמיט עלינו כליה. אם נשמור את התורה ככתבה וכלשונה - נתנוון, ואם נשנה את התורה לבלי הכר - נתבולל. רק איזון מתמיד בין כוח השימור לבין כוח השינוי יבטיח את הישרדותנו.
חז"ל לא הסתפקו בהמלצה אמורפית קשה לביצוע, אלא יצרו את התורה שבעל פה: מערכת מקיפה של טכניקות פרשניות שמלמדת לשמור, שמאפשרת לשנות ושעוזרת לכל דור למצוא את נקודת האיזון שמתאימה לו.
חג מתן תורה
חורבן בית המקדש נטל מאיתנו את חג הביכורים, אך חז"ל החזירו לנו אותו כחג מתן תורה (על בסיס מסורת קדומה). ברור למה חז"ל רצו שיהיה למתן תורה חג. התורה הכתובה, שניתנת לנו שנה אחר שנה כדי ללמוד, לפרש ולחדש, היא הבסיס לתורה שבעל פה. אך מדוע הם שיבצו את החג החשוב הזה כתחליף לחג הביכורים?
אחרי שתסיימו הערב את סעודת החג, כטוב ליבכם בעוגות הגבינה ובבלינצ'ס, נסו לשאול את ילדיכם או נכדיכם (בכל הגילים) מה הקשר בין תורה לביכורים. תקבלו מהם תשובות יצירתיות שלא שיערתם. אבל ממני אתם עומדים לקבל את התשובה הכי פחות יצירתית:
התנ"ך לא העניק למתן תורה חג. התנ"ך אפילו לא העניק לו תאריך (מתישהו באביב). לביכורי החיטה התנ"ך העניק חג, שנעשה לא רלוונטי, ותאריך מעורפל, שיצר מחלוקות לרוב (וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת).
שני מועדים אביביים שזמנם המדויק אינו ידוע, האחד חייב למות והשני חייב להיוולד, התערבבו זה בזה ונהיו לחג אחד (עד שבאה הציונות והחייתה לנו את חג הביכורים, אבל זה כבר סיפור אחר).
אף תשובה לא מספקת
חגי התורה עוצבו מחדש אחרי חורבן בית המקדש, אבל לאט. כל כך לאט, שחלק מהשינויים נטמעו בחגים לבלי הפרד. אנחנו מתקשים לזהות את עקבותיהם, ועוד יותר מתקשים להבין את סיבותיהם. מגילת רות התנ"כית הוכנסה לחג הביכורים רק לאחר שנעשה חג מתן תורה. אם תשאלו בינה מלאכותית או את גוגל למה קוראים את מגילת רות בשבועות, תקבלו הרבה תשובות. וכשיש הרבה תשובות - סימן שאף תשובה אינה מספקת.
קציר? אביב? שדות? ביכורים? גיור? חסד? דוד? יפה, באמת יפה, אבל סיפור רות הוא הסיפור הכי נשי בתנ"ך, שלוקח בהליכה את כל הסיפורים התנ"כיים החתרניים על נשים לא צייתניות. אף סיפור אחר לא "הורג" את הגברים בתחילתו כדי להישאר עם הנשים בהמשכו, ולא מכריז בסיומו שבת אחת שווה יותר משבעה בנים. אז למה חכמינו החליטו שזה מה שנקרא בחג מתן תורה?
השאלה הזו העסיקה אותי עשרות שנים, ולפתע, פתאום עכשיו פתאום היום - אאורקה! תודה, נשות האקרוסטיכון היקרות, שהפרתן את הצו שחסם את פיהן של שי־לי ונעמה בתחכום, בעורמה ובלי לשבור את הכלים. בזכותכן אני מבינה את מגילת רות כפי שלא הבנתי.
לא יבוא מואבי
התורה חייבת להתחדש. כל הממסדים חייבים להתחדש, במיוחד הממסד המשפטי. מערכת משפטית שאינה משתנה עלולה להימאס על הציבור, ולהמיט עלינו מציאות של "איש את רעהו חיים בלעו". אבל אי אפשר לבצע שינויים באבחת סכין. בשעת השמד, אומרים חז"ל, לא משנים אפילו שרוך של נעל ("ערקתא דמסנא"). שינויי חוק פתאומיים שמונחתים עלינו מלמעלה כל כך מאיימים על זהותנו, שאנו נלחמים בחירוף נפש גם על דברים פעוטים. כמו עילת הסבירות.
רוב הציבור מודע לחולייה הכבדים של מערכת המשפט שלנו. אז למה ביטול עילת הסבירות הוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים, שזעקו הרס שלטון החוק, קץ הדמוקרטיה וסופה של מדינת ישראל? עילת הסבירות לא כזו חשובה. נותרו לשופטים מספיק כלים להפעיל שיקול דעת גם בלעדיה. זה מה שקורה כשמנסים להעביר רפורמה משפטית ללא הסכמה וללא שיח. ככה כן בונים חומה! חומה של הפרדה. חומה של פילוג. חומה של שיסוי.
מגילת רות מלמדת אותנו איך עושים שינוי שלא בונה חומות. מתחת לכסות המתעתעת של סיפור פסטורלי על שדות מוריקים, שיבולים זהובות, שמש, אביב, קציר וחסד, מסתתרות כמה מהמהפכות הכי דרמטיות בתנ"ך.
ספר דברים פוסק בלשון חדה וברורה: "לֹא יָבֹא מוֹאָבִי בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם". אבל כשרות אומרת לנעמי "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי", במקום להשיב לה "אינך יכולה להצטרף אלינו, אנחנו לא מקבלים מואבים", נעמי פורסת על רות את חסותה ומכניסה אותה לעם ישראל בגאון. הזקנים מאשרים את נישואיה לבועז, ומכריזים: יש לנו שלוש אימהות - רחל, לאה ותמר - מעכשיו יהיו לנו ארבע, גם רות תהיה אמא שלנו.
אם נעמי היתה תובעת מהממסד לשנות את החוק, הזקנים היו מתבצרים מאחוריו ואומרים לרות: "עמנו לא עמך ואלהינו לא אלהייך, את מואבייה, לעולם לא תהיי חלק מאיתנו".
אך מי שפונה לממסד הוא בועז, הגבר הכי עשיר וחזק ביהודה. נעמי פועלת מאחורי הקלעים. רות לומדת ממנה את אמנות הפיתוי (כאמור, שיתוף פעולה נשי מנצח כל ממסד), ושולחת את בועז לבצע את תוכניתן. והזקנים, הרי הם השופטים, מוצאים לאיסור מפורש בתורה פתרון פרשני יצירתי ומקבלים את רות בזרועות פתוחות.
שינוי חוק המואבי ממחיש את המהפכה של התורה שבעל פה. התורה שבכתב היא שורש קיומנו, ולכן אנחנו נתבעים לפרש אותה בכל דור ודור. אבל בזהירות, בהדרגה, בהסכמה. תורה שאינה מותאמת לתקופתה אינה תורת חיים.
סוכנות שינוי
נשות התנ"ך הן סוכנות השינוי שלנו. נעמי מאפשרת לממסד המשפטי לשנות את החוק בלי להרגיש מאוים - כמו בנות צלפחד ותמר הכנענית ואסתר המלכה ורבקה אמנו, ושורה ארוכה של נשים לא צייתניות, שיצרו בחוכמתן אווירה ציבורית שאפשרה לממסדים להשתנות.
גם נשות האקרוסטיכון הן סוכנות השינוי שלנו. אלפי הנשים שהתגייסו למען שי־לי ונעמה לא הפרו את הצו החוזר ונשנה של בתי המשפט, ואפילו לא ארגנו נגדם הפגנות מחאה. השם האסור פורסם בראשי תיבות ובמשחקי מילים. מותר לחבר שירים, לכתוב סיפורים ולהפיץ פוסטים, זו לא עבירה על החוק. אבל הבאזז שיצרו אילץ את הממסד לבטל את הצו המזיק הזה, שאנסים ושאר מיני פושעים מנצלים לרעה.
נשות האקרוסטיכון הן ממשיכותיהן של נשות התנ"ך. זו מגילת רות שלנו. זה חג מתן תורה שלנו.
ככה עושים שינוי!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו