"הקונספציה נמשכת, לא מוכנה לשמוע על הכלה": ראש מועצת אשכול פותחת הכל

שנתיים וחצי אחרי 7 באוקטובר ראש מועצת אשכול, מיכל עוזיהו, כבר לא מוכנה לדבר רק על שיקום. מבחינתה, הסיפור האמיתי של העוטף הוא לא רק האסון שאירע, אלא השאלה האם מדינת ישראל באמת למדה ממנו משהו.

בראיון ל"היום" מותחת עוזיהו ביקורת לא רק על הצבא ועל הדרג המדיני, אלא גם על ההתנהלות האזרחית הפקידותית והמערכתית שהשתרשה במשך שנים וממשיכה להשפיע על הדרום.

"אנחנו המדינה היחידה בעולם שלמטחי טילים היא קוראת 'טפטופים' ולסופת גשם 'מטחים'", היא אומרת. "אין דבר כזה, טפטופי טילים. זאת היתה טעות תודעתית עמוקה. התרגלנו לחיות במציאות לא נורמלית, ובאיזשהו שלב גם הפסקנו להבין עד כמה היא לא נורמלית. המדיניות הזאת קיימת כיום גם בצפון, ואנחנו לא נקבל את זה. לא נסכים לחזור לחיות ככה".

לא מוכנה לשמוע על הכלה

גם כיום, שנתיים וחצי אחרי הטבח, מתוח ולא שקט בגזרה. הצבא נלחם וממשיך לפעול בגבולות הקו הצהוב בתוככי הרצועה, לאיתור ולהשמדת מנהרות, ולהתמודדות עם מחבלים שבודקים את הגבול החדש מדי יום. לכך נוספו עפיפונים שהגיעו בחודש האחרון מעזה לעוטף, וגבול מצרי שגם הפעילות מעברו השני עוררה חשש ותחושת מתיחות.

עוזיהו, שנכנסה לתפקיד לפני כשנה וחצי, מתפקדת באופן שונה מראשי רשויות במרכז הארץ. לדבריה, היא וראשי רשויות בקווי העימות נאלצים לשמור יד על הדופק ולהתמחות בהקשרים הביטחוניים והמדיניים. היא מדברת על שינוי עומק שהיא מנסה להוביל, גם בתוך המועצה וגם מול המדינה.

"20 שנה גידלנו פה ילדים לתוך מציאות של ירי בלתי פוסק, של ריצות למיגוניות, של אזעקות באמצע הלילה. במקום לשאול איך עוצרים את זה למדנו להכיל. לא רק הצבא והדרג המדיני היו חלק מהקונספציה הזאת - גם הדרג הפקידותי וגם אנחנו, כחברה.

"ב־2008, ביום שישי, אני ובעלי היינו בדרכנו לגן בניר עוז, עם שלושת הילדים שלנו, שהיו תינוקות. שמענו התרעת צבע אדום ורצנו איתם על הידיים, הספקנו בקושי להגיע למרחב המוגן. כעבור דקות נפלה רקטה במגרש החניה שממנו ברחנו. אחרי שבוע אמנון רוזנברג ז"ל מקיבוץ נירים נהרג מפצצת מרגמה בכניסה למפעל 'נירלט' בניר עוז.

"מבחינה ביטחונית, יש כיום הרבה יותר כוחות, יש מוצבים, יש תפיסה אחרת, אבל מה שמפחיד אותי זה לא לחזור ל־6 באוקטובר, לדפוסי החשיבה של לפני הטבח - מערכות שמרצות, שמעדיפות שקט, שמחליקות ביקורת, שלא רוצות לערער על תפיסות קיימות. אני רואה כל הזמן איך המערכת נמשכת לשם. אני לא מוכנה לשמוע יותר על הכלה. לא מוכנה לשמוע שצריך להתרגל. זה נגמר".

אחד הנושאים שעליהם מדברת עוזיהו בתקיפות הוא "הקו הצהוב". 9 קילומטרים מפרידים בין הקו הזה, רכס גבעות שעליו התבצר צה"ל בתוך הרצועה, לבין המועצה האזורית אשכול - המרחק הקצר ביותר בהשוואה לשאר הרשויות שמקיפות את העוטף. מחנות המרכז הפלסטיניים, שבהם צה"ל פעל באופן מוגבל יותר כשהוחזקו חטופים במרחב, מכילים כעת פעילי חמאס רבים שמולם צה"ל ממשיך להילחם גם במהלך הפסקת האש, ולנטרל מנהרות טרור באזור.

"אני לא מוכנה שהקו הצהוב יזוז. מבחינתי הצבא צריך לחצוץ בין האזרחים לבין האויב, ולא שהאזרחים יהיו הגבול. שנים חיינו במציאות שבה היישובים היו קו ההגנה בפועל, וזה דבר שלא יכול לחזור. המחיר כבר מדי. זה גם המסר שאני מעבירה באופן קבוע בשיח מול צה"ל ומערכת הביטחון. חובת המדינה היא שהצבא יהיה קודם לאזרחים. לא יכול להיות שהקהילות הן אלה שסופגות ראשונות".

"מה יקרה בעוד חמש שנים?"

מועצה אזורית אשכול גובלת מצד אחד בעזה, ומצידה האחר במצרים. עוזיהו מתארת דריכות גוברת גם מול הגבול המצרי, למרות השלום. בחודשים האחרונים עלו טענות ותיעודים על טנדרים מצריים שהתקרבו לגבול, מה שעורר חשד וחשש בקרב תושבים באזור.

לדבריה, ברגע שהתקבלו הדיווחים היא פנתה באופן מיידי לגורמי הצבא ודרשה טיפול בנושא. "מבחינתנו, טנדרים מצריים בגבול זה לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, והבהרנו שאנחנו לא מקבלים את זה".

עוזיהו מודה שצה"ל פעל במהירות מול המצרים. "התגובה היתה מיידית. הובהר לצד המצרי שלא מתקרבים לגדר הגבול, והאירוע טופל. לאורך שלושת ימי התקרית הגיעו לאזור מסוקי חיל האוויר וכוחות רבים של צה"ל, ובסוף המצרים הבינו שלא נאפשר את זה. לפני 7 באוקטובר אולי היו אומרים שזה שום דבר. היום אין יותר 'שום דבר'. אנחנו בודקים הכל, שואלים שאלות על כל אירוע, ולא מוכנים להחליק דברים".

בחודש האחרון, לדבריה, נרשמו גם ניסיונות חוזרים של חמאס לבחון מחדש את הגבול מול עזה. ארבעה עפיפונים נחתו מהרצועה בשטח ישראל, שניים מהם במועצה האזורית אשכול ושניים במועצה שכנה. בכל המקרים לא אותרו על העפיפונים חומרי נפץ.

"אם בעבר היו אומרים 'זה רק עפיפון', 'זה רק בלון', היום אנחנו מסתכלים אחרת. אנחנו מבינים שיש פה גם ניסיונות לבחון אותנו ולבדוק איך אנחנו מגיבים".

עם זאת, עוזיהו מבהירה שהתגובה לא יכולה להיות אימפולסיבית. "חמאס מנסה גם למשוך אותנו להגיב יותר מדי, להתיש את יכולת התגובה שלנו. לכן צריך גם לדעת להיות חכמים. אבל כאמור, אין יותר מצב שמתעלמים מדברים. החקלאים שלנו עובדים קשה כדי לשקם את השדות, ולא ניתן למדיניות של בלוני תבערה לחזור על עצמה. יודגש שכרגע זה לא המצב".

עוזיהו טוענת שהמאבק היומיומי שלה מתרחש דווקא מול משרדי הממשלה וגורמי התקצוב. "אנחנו בקושי מתחילים להשתקם, וכבר כל הזמן מנסים לקחת, לקצץ, להזיז תקציבים. חלק עצום מהיום שלי עובר בלוודא שהמעט שכבר הצלחנו לקבל לא נעלם. 80 אחוזים מהתקציב שלנו נשען כיום על תמיכות חיצוניות, וכל שקל שזז מטלטל את המערכת".

עוזיהו מזהירה במיוחד מהיום שאחרי תוכנית החומש של מינהלת תקומה. "כולם מדברים על תקומה, אבל כמעט אף אחד לא מדבר על מה קורה אחריה. מה יקרה בעוד חמש שנים? איך הרשויות האלה אמורות להתקיים? איך הן אמורות להחזיק שירותים, חינוך, רווחה, קהילה, אחרי שהכל פה עבר טלטלה כל כך עמוקה?"

הביקורת של עוזיהו כלפי מינהלת תקומה עצמה חריפה למדי. מצד אחד, היא מכירה בחשיבות התקציבים ובהשקעה הקיימת, אך מצד שני טוענת שהמערכת עסוקה יותר מדי בהצגת הצלחות ופחות מדי בבחינה עצמית אמיתית. "יש הרבה מאוד טפיחות על השכם, פחות הסתכלות אמיצה על מה שלא עובד. ויש הרבה דברים שלא עובדים".

אחד התחומים שהיא מציינת בהקשר זה הוא מערכת הבריאות. "אין עדיין מענה רפואי ראוי לתושבים. אנשים עברו טראומות קשות, יש עומסים נפשיים ופיזיים באחוזים גבוהים, ועדיין אין מערכת שיודעת לתת מענה אמיתי ברמה שהיתה צריכה להיות כאן מזמן".

שואלת למה מזיזים טנקים

סוגיה מקוממת נוספת שעוזיהו מציינת היא המיגון ביישובים, שלא קיים במרחק שעולה על 7 קילומטרים מהגבול. לדבריה, מדובר בבעיה שרחוקה עדיין מפתרון, והיא מתארת מאבק מתמשך בעניין. "יש עדיין אנשים בלי מיגון. זאת המציאות. המדינה ממשיכה לפעול לפי תפיסות ישנות, כאילו רק מי שצמוד לגדר נמצא בסכנה".

לדברי עוזיהו, המלחמה מול איראן המחישה עד כמה האבחנות הישנות לא רלוונטיות יותר. "דווקא האזורים שמעבר ל-7 קילומטרים קיבלו שוב ושוב אזעקות מטילים. אנשים שם רצו בלי מענה אמיתי. זה בלתי נתפס".

מאז שנכנסה לתפקיד עוזיהו מתארת גם שינוי אישי שעברה. לדבריה, היא מצאה את עצמה הופכת בעל כורחה לדמות ביטחונית, הרבה מעבר למה שהיתה רוצה. "אני מתעסקת כל היום בשאלות ביטחוניות. בודקת תנועות כוחות, מתקשרת לשאול למה מזיזים טנקים, דורשת תשובות. זה לא היה בעבר. פעם היה ברור שהצבא אומר - ואנחנו מקבלים. כיום אנחנו שואלים שאלות, מאתגרים, דורשים להבין. זה לא עימות מול הצבא, אלא הפקת לקח הכרחי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחזור למקום שבו אף אחד לא מערער על תפיסות עבודה. צריך כל הזמן לאתגר אחד את השני".

לצד הביקורת והדריכות, עוזיהו מתארת גם מציאות מורכבת של חזרה לחיים. "אנשים רוצים קהילה, רוצים שגרה, רוצים בית. אבל ככל שעובר הזמן זה גם נהיה קשה יותר. חלק מהתושבים עדיין מתלבט אם לחזור באופן מלא. יש כאלה שאומרים שהם צריכים עוד זמן, וזה טבעי לגמרי.

"הקהילה פה חזקה בצורה בלתי רגילה. אנשים עברו את הדבר הכי קשה שמדינה יכולה לעבור, ועדיין נאבקים על הבית שלהם. אם נחזור לקבל מציאות לא נורמלית בתור שגרה, אם נחזור לחשוב שאפשר לחיות עם איום קבוע, אז לא למדנו כלום".