מסע לפריפריה אחרי 30 שנות נתניהו: "עדיף גיהינום מוכר מגן עדן זר"

“איזו שאלה מוזרה - אתה זוכר שהיה לך כביש שמתחיל בדרום ונגמר בצפון והיית נוסע ככה לאורך כל ישראל? יכולת לדמיין דבר כזה לפני שלושים שנה? אז ברור שהתשובה היא חד משמעית - כן! ביבי טוב לפריפריה!״ לוי צוחק.

עם כובע מצחיה ומשקפי שמש הוא נח לקפה ארוך בתחנת הדלק של כביש שש. כל בימאי חדשות ישמח ללהק את לוי לדוגמן פריפריה, מחוספס, עממי, זיפים וזיעת דרכים, לוי הוא איש דרכים, נהג המשאיות למרחקים ארוכים.הוא מכיר היטב כל צידי המפה של ישראל, גולן ונגב, רגע לפני שהוא ממשיך בדרכו הוא תוהה ״השאלה היא לא אם ביבי טוב לפריפריה, אלא האם הוא יותר טוב לשאר ישראל או פחות”.

אני מדרים על כביש שש. החלון פתוח. האספלט מבריק מחום, אלו הקלישאות וההטפסים (סטראוטיפים, בעברית ד.פ.) שכמו חייבים ללוות כל כתבה על פריפריה. יותר פרסומות אמריקניות מאשר ישראליות אמיתית.

במציאות החלון סגור, המזגן ממזג, וצידי הכביש מלאים חיים ישראלים שונים ומגוונים - שדות ענק, כבשים, איזורי תעשיה, משחטות מכוניות, מגדלי מים, טירות נדל״ן, פאנלים סולאריים - סימני חיים והרבה זכרון. כמי שחי בפריפריה, כמעט בכל מערכת בחירות מצאתי את עצמי מתבקש מחדש לכתוב מדוע הפריפריה מצביעה נגד עצמה, כלומר - ביבי.

וכמו בכל פעם מחדש אני חושב על כל ההנחות המובלעות שהשאלה הזו מכילה. והפעם יצאתי מביתי לבקר את שכניי לפריפריה הדרומית, בדימונה. שדרות. אשקלון ואופקים לשאול שאלה פשוטה: שלושים שנה אחרי שבנימין נתניהו עלה לשלטון לראשונה - האם הוא ראש ממשלה טוב לפריפריה? ציפיתי לוויכוח, קיבלתי תשובות מורכבות הרבה הרבה יותר.

"לפחות איכות החיים כאן, בין לבין - משתפרת"

דורון חגאי, גדל במושב יציץ, ליד רחובות. היום הוא גר באשקלון. איש כוחות הביטחון לשעבר, וכיום בגיל חמישים הוא מגשים חלום חיים ולומד מוזיקה בקמפוס בית הספר רימון - בשדרות. שתי זהויות שבמשך שנים נדמו כאילו לא יכלו להתקיים בכפיפה אחת, היום הן שכנות.

“הצבעתי ליכוד, ואחר כך לבן גביר. ידעתי שצריך ממשלה חזקה יותר, ימנית". רגע אני תוהה, הצבעת ליכוד או ביבי? ״ביבי, ברור״, דורון מחייך חיוך מאיר. אז למה הצבעת לבן גביר? ״בשומר החומות הייתי בלוד, ואחרי מה שראיתי שם, הבנתי שגם ביבי צריך חיזוק בטחוני, אבל לצערי בן גביר לא סיפק את הסחורה״.

מכאן אני מבין שהשיקול העיקרי שלפיו אתה מצביע הוא בטחון וזה דבר שחשוב לך מאוד, איך אתה מסביר את הפער בין ראש הממשלה שנחשב ל״מר בטחון״, ועדיין שנינו חיים עשורים בין סבבי טילים ואירוע נורא כמו השבעה באוקטובר? דורון לא מתחמק.

“זה פער קשה״ דורון מהרהר, ״אבל להבנתי - גם הממשלות האחרות לא טיפלו בבעיה הזו. אז לפחות איכות החיים כאן, בין לבין - משתפרת.” איך אתה מרגיש את השיפור?
“בכנות, אני בא מהמרכז, אשתי ואני הגענו לאשקלון לפני חמש עשרה שנה במחשבה להסתדר קצת כלכלית ולחזור למרכז. אבל מהר מאוד הבנו שאשקלון נותנת לנו הרבה יותר מרחובות. הייתי משלם שבע מאות שקל צהרון לשנה, כשגיסי שילם חמש מאות לחודש במרכז".

ומה לגבי הפרש המשכורות בין הפריפריה למרכז?
״אשתי ואני עובדי מדינה, לנו זה לא משנה המיקום הגאוגרפי לשכר. זה הוגן״

אז איך אתה רואה את עיקר ההבדל בפריפריה בין העידן שלפני ביבי להיום?
דורון עוצר לרגע של הרהור - “כל חיי, מאוד רציתי ללמוד מוזיקה, אבל הייתי צריך ללכת לתל אביב כדי לעשות את זה. ותראה״, הוא מחווה מסביב ביום הפתיחה של בית הספר רימון שדרות, ״עכשיו אני לומד מוזיקה בשדרות. אז לי ההבדל ברור".

האיש האחרון שצריך לשאול אותו על ביבי

לכאורה בני ביטון, ראש עיריית דימונה, הוא האיש האחרון שצריך לשאול אותו האם ביבי טוב לפריפריה. ביטון מכיר את נתניהו מ-1996. התלווה אליו בביקור הממלכתי אצל ביל קלינטון ונחשב לאחד מתומכיו הגדולים. אך בחינה מדוקדקת יותר תעלה שלאורך השנים, ביטון העביר ביקורות על החלטות הממשלות בראשות ביבי שנוגעות לפריפריה בכלל, ולדימונה בפרט.

איך זה מסתדר לך?
“כי קודם כל אני דימונאי, והעיר שלי חשובה לי. מעבר לכך אין שום בעיה - אפשר להתווכח פוליטית. זה לגיטימי לגמרי. גם אני לא חושב שהכול מושלם. אחרי שבעה באוקטובר הבנו כולנו מחדש באיזו מציאות מורכבת אנחנו חיים וגם בתקופה הזאת, נתניהו הוכיח מנהיגות, ניסיון וקור רוח. צריך לתת לראש ממשלה את הכוח להמשיך להוביל”.

כלומר, מבחינתך, גם אם יש ויכוחים על הדרך, במספרים הגדולים, ביבי היה ראש ממשלה טוב לפריפריה?
ביטון בוחן את השאלה בצורה מפוכחת, ובשפה של מנהל: עובדות, השקעות, תוצאות.

“שלושים שנה אחרי עלייתו של נתניהו להנהגת המדינה, יש דבר אחד שאי אפשר שלא לראות: מדינת ישראל של היום היא לא אותה מדינה שהייתה ב-1996, והפריפריות כבר לא באותו המקום. כשאני מסתכל על הנגב אני רואה עובדות. דימונה, באר שבע, אופקים, נתיבות ושדרות עברו מהפכה של ממש. בדימונה אנחנו מקדמים חזון של חינוך, טכנולוגיה וסייבר. דברים שפעם נשמעו כמו חלום רחוק עבור עיר בפריפריה. היום זו מציאות”.

"הממשלה שמה פה הרבה כסף. זה לא אומר שאין לי ביקורת"

הכביש מתמשך הלאה, מקרוב הפריפריה ארוכה ורחבה יותר ממה שנראה מרחוק. כמה חרדים עומדים בשמש בתחנת הסעת על הכביש הראשי, מחכים לאוטובוס הרחק מהמושב, מזיעים. אני עוצר, מנסה לקשור שיחה, באדיבות הם מסרבים לחוות דיעה. ״אני יכול לדבר איתך על מה שאני לומד בכולל״ אומר אחד מהם, ״כל שאר התשובות - השערות והכללות, אלו שאלו שאין להן תשובת אמת״. הוא אומר ומתכנס בשתיקת דרכים.

״נולדתי וגדלתי בשדרות, ואני זוכרת את התמונות הנוראיות של אוטובוסי גאידמק - כל פעם שהייתה הסלמה, הוא היה מפנה תושבים לאילת. אנשים היו נלחמים ומתמודדים פיזית כדי לעלות לאוטובוס״, אומרת דניאל גרינברג, מנהלת קמפוס רימון בשדרות, בת 34 נשואה ואמא לאריאל. ״אבל דווקא המצב הזה גרם לכך שבמלחמת חרבות ברזל, שדרות הייתה העיר היחידה שפינתה את עצמה לבד - ללא סיוע וללא עזרה ממשלתית. וזה בוודאי בזכות ההנהגה המקומית״.

כלומר, את מזהה את הפער בין הפריפריה של פעם והיום ביכולת של הפריפריה לנהל את עצמה? האם זה לא מסיר את האחריות של הממשלה מהתושבים?

כמי שעבדה עשור ברשות המקומית, גרינברג יכולה להעיד: ״הממשלה שמה פה הרבה כסף. זה לא אומר שאין לי ביקורת - כתושבת, בטח אחרי השבעה באוקטובר, על האיך והלמה - אבל צריך לומר ביושר: השקיעו כאן משאבים רבים. במשך שנים רבות הרגשנו נחותים ביחס לקיבוצים ולמושבים שמסביב והיום זה השתנה לגמרי. אני כן רואה שינוי לטובה בשנים האחרונות".

"בסוף לא משנה מהיכן באת, עליך לשבור את תקרת הזכוכית של הפריפריה"

יונתן גדג׳ הייטקיסט, מוזיקאי, בן 45 ומילואימניק מתמיד. גדג׳ ועולה חדש-תיק מצרפת שחי בשדרות עם אשתו וששת ילדיו. מהדהד את דברי גרינברג, ומרחיב אותם מזווית אחרת.

“אתה שואל ביבי, אבל בעצם צריך לשאול על מדיניות - אני חושב ששופכים פה הרבה מאוד כסף, אבל שפיכת כסף לא מספיקה כדי לעשות את הדברים הנכונים.”

תסביר? מה שורש הבעיה?
״המצב הבטחוני כאן לא אידאלי - אני יודע שיש הרבה ילדים שמרטיבים בלילה בגלל מה שקרה ובגלל הסבבים. זו לא אשמתם, וזה בהחלט שם אותם בנקודת התחלה אחרת. אבל אני גם רואה הרבה ילדים שגדלים בלי אמביציה. עם הרבה התקרבנות. בעולם האמיתי זה לא מעניין אף אחד ששיש לך נסיבות מקלות. בסוף זה לא משנה מהיכן אתה בא, אתה זה שצריך לשבור את תקרת הזכוכית של הפריפריה ובעיקר של עצמך.”

ואולי שירה בת העשרים ושש, היא אחת מאותן ילדות פריפריה דרומית שעברה את כל תלאותיה. נולדה בגוש קטיף, לאחר ההתנתקות גדלה באשקלון, סבבים ואזעקות, שבעה באוקטובר והיא לא חושבת לעבור למרכז.

“לצערי אני מרגישה שלגדול בפריפריה הפך אותי להיות הרבה יותר ריאליסטית מאשר אני רוצה להיות. ככה זה כשאנחנו במצב של הישרדות תמידית. בפריפריה אנחנו נאלצים להסתגל יותר מהר למצב שלנו”.

כשאני שואל אותה על נתניהו היא לא מתלהבת או מתלהמת. זה נראה שהיא בעיקר עייפה.

“אני מרגישה שביבי תמיד אמר שקודם כל הביטחון, ואני חושב שזה בעיקר מה שגורם לאנשים להצביע לו. אבל אני חשה שלא קרה בפועל שום דבר שנתן לי ביטחון בשנים שלו. להפך היה חוסר יציבות, חוסר עקביות של החיים, וזה הפך להיות השגרה. אתה מתרגל לחיות על ניוטרל".

כלומר מבחינתך, הוא לא תרם, אני שואל אותה אם היא רוצה לעזוב.
“לא. אני לא רואה את הפריפריה כמקום נחות. אני אוהבת את הבית שלי למרות החסרונות. לא בחרתי בהם, אבל עדיף גיהינום מוכר מגן עדן זר".

המשפט הזה מהדהד בראשי בדרך הביתה. הכביש אותו כביש, אך הקהילות לצידו שונות לגמרי, מושבים, בדואים, ערים וקיבוצים, כל צורת חיים, ערכיה ותפיסת המציאות שלה. ובהתאמה גם התשובות שאני מקבל.

“השאלה איך אתה רואה את ביבי היא שאלה מתנשאת ופטרונית, כי זה מקטין את השיח. אי אפשר להתייחס לתקופת נתניהו כעידן אחד. זה תקופות שונות. לפעמים הוא היה טוב יותר, לפעמים פחות. בעבר הצבעתי מרץ, עבודה, ושיניתי את דעתי על סמך המציאות המשתנה. ואני יכול לומר לך שבנימין נתניהו של השנתיים האחרונות הוא לא הביבי שאני הצבעתי לו לפני שלוש שנים - וזה לא רע. אדם צריך להשתנות.” אומר ג׳ איש ציבור שרק בהסתר פנים יכול לאמר את האמת שלו.

ובכל זאת - אתה יכול לנסות ולאמר משהו לגבי הסיכום הסופי? האם ביבי טוב לפריפריה או לא?
"השאלה היא מה זה פריפריה, דין נתיבות כדין חורה? דין שדה בוקר כדין אופקים, דין קרית שמונה כמצפה רמון?״ ג׳ תוהה. ״אלו מקומות שונים עם גורלות שונים. לכן אני לא רוצה להתייחס לפריפריה כאל פריפריה גאוגרפית, בהרבה מובנים אני מרגיש שהפריפריה היא יותר שאלה של ריחוק מהרשויות במדינת ישראל, האם אני מרגיש קרבה לרשות המבצעת - הממשלה? כן בוודאי. האם לרשות המחוקקת - הכנסת, פחות. וממש לא בכל הנוגע לרשות השופטת - כמה שופטים יש מירוחם? כמה מדימונה? כמה מקרית שמונה? ואני לא מדבר על כאלו שבאו לגור כאן בשביל למלא את התפקיד. אלא כמה באמת הם בני המקום?".

כמספר הפריפריות, כך מספר התשובות לשאלה האם שנות כהונת נתניהו כראש ממשלה, עשו יותר טוב או רע לפריפריה. יותר מהכבישים החדשים, הצהרונים הזולים, הטבות המס, תקציבי הסייבר לדימונה, המסקנה היחידה שמתגבשת בתום המסע הזה היא שאי אפשר לדבר על ״פריפריה״ כישות אחת, שטוחה, חד מימדית. הפריפריה כבר לא מדברת בקול אחד, ואולי התשובה לשאלה מה קרה לפריפריה בשלושת העשורים של שלטון נתניהו, נמצאת בחוסר היכולת לגבש תשובה ברורה, אפילו לשאלה מהי פריפריה בישראל היום.