הפסקת אש היא לא אסטרטגיה, אלא דחיינות

הפסקת האש עם לבנון הוארכה בעוד 45 ימים. ההודעה הגיעה מוושינגטון. בירושלים, נכון לרגע זה, דממה. כתושבת מטולה, אני מודה שהמציאות הזו מטרידה אותי לא פחות מההודעה עצמה. כי בסופו של דבר, השאלה אינה כמה ימים נוספו להסכם, אלא מה בדיוק עומד להשתנות במציאות החיים שלנו בזמן הזה. ובעיקר - אילו בשורות, אם בכלל, יביא איתו היום ה־46. וכן, יש שאלות שחייבים לשאול.

האם בעוד 45 ימים יהיו יותר בתים ממוגנים בקו העימות?

האם המשפחות שעדיין לא חזרו ירגישו בטוחות לשוב הביתה?

האם נצמח דמוגרפית - או שנמשיך לקמול אסטרטגית?

לחיזבאללה, כך לפי הערכות צה"ל, יש אסטרטגיה עקבית ותוכנית עבודה מסודרת. השאלה המתבקשת היא: מה התוכנית שלנו?
כי אם בעוד חודש וחצי נגלה שאנחנו בדיוק באותה נקודה, רק עם עוד הודעה חגיגית מוושינגטון, זו לא אסטרטגיה. זו דחיינות. ואולי, אם נהיה כנים עם עצמנו, גם סוג של הפקרות.

חלון הזדמנויות

הפסקת אש אינה יעד. היא חלון הזדמנויות. ואם לא מנצלים אותו כדי למגן את היישובים, לחזק את העורף, לשקם את הכלכלה ולהבטיח ביטחון אמיתי לתושבי הגבול, זו פשוט הפוגה בדרך לסבב הבא.

ובסוף, השאלה היחידה שחשובה לי כתושבת מטולה, עם שלושה כיווני אויב, היא פשוטה מאוד: האם בעוד 45 ימים אוכל להביט לבנות שלי בעיניים ולומר להן בביטחון: תישארו כאן. הגליל הוא הבית.

הכותבת היא יו"ר "מצפינים", תנועה אזרחית אזורית הפועלת למען עתיד הגליל.