"בשבעה של אחותי ביקשו ממני סלפי וחייכתי": אסתר אווקה צוחקת ובוכה

אסתר אווקה רגילה להיות מצחיקה, לשמח ולרצות את הקהל שלה. היום הסרטונים שלה מתפוצצים ברשתות, והיא הפכה ליוצרת תוכן בולטת, עם כ-380 אלף עוקבים בטיקטוק וכ-140 אלף באינסטגרם. אבל מאחורי הצחוק והעשייה הפורה שלה, יש גם רגעים שבהם הקהל נחשף לחלקים אחרים שבה ורואה אישה אמיתית שגם חווה בכי, כאב ואובדן.

"מי שעוקב אחרי ברשתות יודע מי זאת אסתר חד משמעית. הם ראו אותי בכל המצבים. עם פאה, בלי פאה, עם איפור, בלי איפור. שמנה, רזה. אין לי מה להסתיר ואין משהו שלא יודעים עלי", היא אומרת.

הסרטון עם הפלאפל ששינה את הכיוון

הפריצה של אווקה ברשתות התחילה מסיטואציה יומיומית אחת, שהפכה באופן ספונטני לסרטון, "בסרטון הראשון שעשיתי זה היה הסרטון עם הפלאפל, עד היום אנשים זוכרים לי אותו. התחלתי לספר מה עבר עלי באותה סיטואציה וצחקתי על זה". 

התגובות לסרטון גרמו לה להבין שיש לה דרך לגעת באנשים דווקא דרך הומור.

"הסרטונים שלי הם כאלה. סיטואציות מהיום-יום, שאני הופכת את זה לצחוק. אני צוחקת על הדברים שקוראים לי בדיעבד, אז הצחוק שלי יותר מצחיק מהבדיחה".

"תמיד הייתי במסגרות"

אף שהיום אווקה מובילה את הקריירה שלה בעצמה, היא מספרת שלא תמיד ראתה את עצמה כיזמת. במשך שנים היא חיה בתוך מסגרות שבהן אחרים אמרו לה מה לעשות: מההוסטל שבו גדלה ועד העבודה במשטרה.

"הייתי בהוסטל לנוער בסיכון. אני קוראת להם נוער עם סיכוי. היו שם מדריכים שתמיד היו אומרים לי מה לעשות, לשטוף כלים וכאלה. אחר כך עבדתי במשטרה, שהייתה הגשמת חלום בשבילי, אבל גם מסגרת נוקשה".

אבל ככל שהסרטונים שלה צברו תאוצה, היא התחילה להבין שזה מה שהיא רוצה לעשות ושהיא טובה בלהצחיק אנשים. "מאותו רגע את הכוח שיש לי: אני יכולה לשיר, לשחק ולהצחיק אנשים, והבנתי שזה מה שאני רוצה להיות".

הבחירה לעזוב את המשטרה שהייתה מקום עם יציבות וביטחון כלכלי לטובת עולם הרשתות לא הייתה מובנת מאליה. "אמרתי בורא עולם אני סומכת עלייך, אתה תעזור לי והנה אני."

"אנשים שוכחים שאני גם בוכה"

למרות שהקהל מכיר אותה בעיקר דרך סרטונים מצחיקים, אווקה מדגישה שהשמחה לא מבטלת את הקושי. להפך: לפעמים דווקא מי שמצחיק אחרים, מסתיר מאחוריו רגישות גדולה. "מרוב שאני מצחיקה והכול, אנשים שוכחים שאני גם בוכה, שוכחים שאני גם מתעצבנת וחושבים שאני רק צוחקת". 

"חשוב לי שיראו אותי גם בוכה, וזה בסדר לבכות. כשאני מספרת את הסיפור שלי, אני מקרבת מלא לבבות שגם חווים את זה. זה חשוב כי יש אנשים שלפעמים מסתתרים מאחורי הקושי. אני לא, כשבא לי לבכות אני אבכה".

"בשבעה של אחותי ביקשו ממני סלפי"

אחד הרגעים החזקים ביותר בשיחה הגיע כשאווקה סיפרה על השבעה על אחותה שנפטרה בספטמבר 2024 לאחר מאבק בהתמכרות בסמים. בשבעה, כשהעיניים שלה נפוחות מבכי, באו ילדות וביקשו להצטלם איתה. זה אולי הרגע שבו הפער בין הדמות ברשתות לאדם הפרטי נעשה הכי חד.

"כשהן ביקשו ממני תמונה, חייכתי. הייתי עם עיניים נפוחות, כי בכיתי ממש. הן לא ראו כל כך, כי הן היו ילדות. הן לא ידעו והן לא אשמות. לא כעסתי עליהן, הן חמודות ולא יודעות. אז ריציתי אותן, כדי שיהיה להן טוב"

"נכון יכולתי להגיד: בנות זה לא מתאים עכשיו", היא מוסיפה. "מצד שני מה אני יכולה לעשות, באמת להגיד להן לא? חס וחלילה, בחיים לא. לא הייתי ישנה בלילה. זה גם עשה לי גם טוב לראות אותן שמחות".

אותנטיות לפני הכול

כשאווקה מדברת על יצירת תוכן, היא חוזרת שוב ושוב לאותו עיקרון: להיות אמיתית.

"יוצר תוכן צריך להיות אותנטי בסרטונים שלו, ולא להיות עם יותר מדי עריכות. גם אם אתה עושה מסחרי, אתה צריך להביא את זה לעולם שלך. אתה צריך להיות אותנטי בזה. אותנטיות זה להיות קודם כל אתה, ולא להיות מישהו אחר".

גם הרעיונות לסרטונים, היא אומרת, מגיעים כמעט תמיד מהחיים עצמם: ממשפחה, סיטואציות יומיומיות ורגעים שהיא מזהה כמשהו שאנשים אחרים יכירו.

"נגיד עשיתי דמות של אימא שלי. אימא שלי יש לה קטע, אם אני מבקשת ממנה משהו באמהרית היא תביא לי באהבה. ואם אני אומרת לה בעברית, אז היא אומרת לא. היא מגיבה אחרת, אז אמרתי שאני אעשה על זה סרטון". 

"בסוף כל ההורים שלנו אותו דבר. אם אני אעשה סרטון לא מחיי היומיום זה יראה פלצני, לכן אין לי סרטונים שהם לא מחיי היומיום". לצפייה בפרק המלא ולטיפים של אסתר אווקה, צפו בפודקאסט.