“באופן מדאיג ומעורר סלידה תל אביב נכבשת על ידי חובשי כיפה ונשק”.
כך נכתב בסוף השבוע בציוץ שהצליח להצית סערה ציבורית רחבה ולעורר מחדש את הוויכוח הנפיץ סביב מקומם של דתיים וציונות דתית בלב תל אביב.
הציוץ התייחס לצעירים דתיים אשר צולמו בשבת ברחובות תל אביב, כאשר אחד מהם, קצין בסדיר, הסתובב עם נשקו האישי. אותם צעירים מתגוררים סביב הישיבה הגבוהה “מעלה אליהו” ומהווים חלק מהקהילה הדתית שפועלת באזור הישיבה במרכז תל אביב.
בהמשך נכתב בציוץ כי “ההשתלטות על תל אביב מכוונת ושיטתית”, ונשאלה השאלה: “אם לא כדי לתקוע אצבע בעין, למה לבוא להתיישב דווקא בלב החילוניות?”.
אלא שבישיבה הגבוהה “מעלה אליהו” טוענים כי מבחינתם, הסערה האחרונה היא רק פרק נוסף במאבק ציבורי שמתנהל מולם בשנים האחרונות, או יותר נכון מאז המאבק סביב הרפורמה המשפטית.
לפני מספר שנים התבקשה הישיבה על ידי עיריית תל אביב לפנות את המבנה שבו פעלה במשך שנים. בעירייה אותר עבור הישיבה מבנה חלופי בשכונה סמוכה, ולאחר שהישיבה עברה את שלבי ההקצאה הראשוניים, חלק מהשכנים ופעילים חברתיים החלו להוביל מחאה נגד המעבר.
בשנת 2023 נתלו בשכונה שלטים נגד “המיסיונרים שבאו לשנות את השכונה”, והתקיימו הפגנות נגד המעבר. בישיבה טוענים כי רבים מהפעילים שהובילו את המחאה כלל אינם תושבי האזור, אלא אנשים שהיו מעורבים גם במחאות נגד הרפורמה המשפטית.
גורמים המעורים בפרטים טוענים כי הישיבה הפכה באותם ימים לסמל במאבק רחב יותר נגד הציונות הדתית. “במשך עשרות שנים לא הייתה כמעט שום בעיה עם הישיבה”, אומר אחד הגורמים. “אבל ברגע שהחלו הוויכוחים הפוליטיים והקרע סביב הרפורמה, פתאום הישיבה הפכה יעד למתקפה. לקחו אותה כדוגמה”.
המאבק סביב הישיבה הגיע גם למליאת עיריית תל אביב, כאשר רק בשבוע שעבר אישרה מליאת העירייה ברוב גדול את המשך פעילותה של ישיבת “מעלה אליהו” ברחוב הנרייטה סולד, במסגרת הקצאה זמנית לשנתיים נוספות.
בזמן שברשת "X" מדברים על “כיבוש תל אביב”, בישיבה הגבוהה “מעלה אליהו” נערכים דווקא לציין היום 30 שנה להקמת הישיבה, באירוע חגיגי בהשתתפות מאות בוגרי הישיבה לדורותיהם.
בישיבה, שפועלת במרכז תל אביב מאז שנות ה 90, מתקשים להבין כיצד הפכו בן רגע לסמל של “השתלטות דתית”, אחרי עשרות שנים שבהן לדבריהם חיו ופעלו כחלק בלתי נפרד מהמרחב העירוני.
יאיר גנץ, מנכ״ל הישיבה, אומר כי במשך שנים ארוכות כמעט ולא נשמעה התנגדות לקיומה של הישיבה בעיר. לדבריו, השינוי הגדול החל סביב תקופת הרפורמה המשפטית והעמקת הקרע בין חלקים בציבור החילוני לבין הציונות הדתית.
“פתאום כל כיפה, כל נשק וכל חייל במדים הפכו אצל אנשים מסוימים לסמל של איום”, הוא אומר. “יש כאן תלמידים ובוגרים שעשו מאות ימי מילואים מאז תחילת המלחמה, חלקם קצינים קרביים, אנשים שמסכנים את החיים שלהם בשביל המדינה, ופתאום מציגים אותם כאילו הם באו לכבוש את תל אביב”.
לדבריו, רבים מתלמידי הישיבה ובוגרי הקהילה חיים בעיר שנים ארוכות, עובדים בה, משרתים בצבא ולוקחים חלק בפעילות קהילתית וחברתית. “יש כאן אנשים שבאו לגור בתל אביב כי הם אוהבים את העיר, לא כי הם רוצים להשתלט עליה”.
בישיבה מספרים כי לאורך המלחמה השתתפו תלמידים ובוגרים ביוזמות אזרחיות רבות, בהן סיוע לבתי חולים, התרמות דם ופעילויות התנדבות שונות עבור תושבי העיר.
בישיבה מספרים כי לאורך השנים נרקם קשר קרוב בין תלמידי הישיבה לבין בית החולים איכילוב הסמוך. תלמידי הישיבה השתתפו בפעילויות סיוע והתנדבות שונות עבור בית החולים, ובמקרים רבים באיכילוב אף פנו לישיבה בבקשה לסיוע נוסף. בבית החולים שלחו בעבר מכתב הוקרה לישיבה על פעילות ההתנדבות של תלמידיה.
בישיבה טוענים כי דווקא בתקופה שבה החלה ההתנגדות הציבורית למעבר המבנה, החלו להגיע גם שורת תלונות מצד שכנים נגד פעילות הישיבה. לטענתם, רבות מהתלונות לא הצליחו להתבסס או להוכיח הפרות בפועל.
מי שמחזקת את הדברים היא שרית רחימי, תושבת רחוב דפנה לשעבר, שחיה במשך 15 שנה בסמוך לתלמידי הישיבה.
“הגעתי לשכונה כרווקה ויצאתי ממנה כשאני מגדלת את בתי בת ה-13”, כתבה בפוסט שפרסמה בעקבות הסערה. “לאורך 15 שנה התחלפו מעליי תלמידים רבים, אבל המהות נשארה זהה. אנשי שלום, נעימי הליכות ומסבירי פנים”.
רחימי תיארה יחסי שכנות טובים במיוחד עם תלמידי הישיבה. לדבריה, הם נהגו לעזור לשכנים, לשמור על השקט ולגלות אחריות כלפי הבניין והמרחב המשותף.
“בכל פעם שצצה בעיה או שנדרש סיוע, התלמידים היו הראשונים להושיט יד ולעזור ללא תמורה”, כתבה. “ההתנגדויות הנשמעות לעיתים נובעות, להבנתי, מחוסר היכרות או מדעות קדומות”.
הסערה סביב הישיבה מצטרפת לוויכוח רחב יותר שמתרחש בשנים האחרונות סביב נוכחותם של גרעינים תורניים, ישיבות ומשפחות דתיות בערים חילוניות. עבור מבקריהם, מדובר לעיתים בניסיון “להדתה” או לשינוי אופייה של העיר. מנגד, בציונות הדתית רואים בטענות הללו ניסיון להציג ציבור שלם כאורח לא רצוי במרחב הציבורי.
בישיבה עצמה טוענים כי יש פער גדול בין המציאות היומיומית לבין השיח ברשתות החברתיות. “כשמסתכלים עלינו דרך תמונה בטוויטר רואים כיפות ונשק”, אומר גנץ. “אבל כשחיים ליד האנשים האלה רואים סטודנטים, לוחמים, אנשי משפחה ושכנים”.
לדבריו, דווקא בתקופה שבה החברה הישראלית מתמודדת עם מלחמה וקרע פנימי עמוק, השיח סביב עצם מגוריהם של דתיים בתל אביב צריך להדאיג כל ישראלי. “הוויכוח הוא כבר מזמן לא רק על ישיבה או שכונה”, הוא אומר. “השאלה היא האם במדינת ישראל אדם דתי יכול לגור בכל עיר בלי שיסתכלו עליו ככובש”.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו