עדות מצמררת על השבי במנהרות חמאס, סגירת מעגל עם חיסולו של השובה האכזרי ומחויבות בלתי מתפשרת לבחירה בחיים, עמדו במרכז נאומן המשותף של רומי גונן ואמילי דמארי. שתי שורדות השבי נשאו דברים מעל במת אירוע הגאלה השנתי "הבמה שלהן", ערב ההוקרה המרכזי של בית "ישראל היום" לעשייה נשית ולחוסן לאומי.
האירוע החגיגי, שנערך במעמד מו"ל "ישראל היום" פרופ' מרים אדלסון ובכירים במשק, נועד להצדיע לנשים פורצות דרך ששינו את פני החברה הישראלית. גונן ודמארי, שהוזמנו לבמה כדי להעניק את אותות ההוקרה לנשות המופת בקטגוריית הביטחון והחוסן, פתחו את דבריהן בהודיה על החופש שאינו מובן מאליו: "מהמקום האפל ביותר שאפשר לדמיין, למדנו על בשרנו את ערכם של החיים".
האותות בקטגוריה זו הוענקו לנשים שפעלו בגבורה ובמקצועיות עילאית: איריס זריני, לוחמת אש ומפקדת צוות במערך הכבאות; ותנ"צ עליזה רזיאל ותנ"צ שלומית לנדס, האחראיות על ניהול מערך זיהוי החללים במחנה שורה. רומי גונן שיתפה את הקהל בתחושות החזרה, וציינה כי כל חיבוק או ריח של בית מחזירים פתאום חלקים מהעצמי שנראה היה כי אבדו לתמיד בתוך החושך.
"היה הפנים של המקום שניסה לשלול מאיתנו את החופש"
אמילי דמארי התייחסה בדבריה לחיסולו הדרמטי של המחבל שהחזיק בהן, ראש הזרוע הצבאית של חמאס עז א-דין אל-חדאד. היא תיארה את סגירת המעגל לאחר שבביצוע מדויק של כוחות צה"ל ושב"כ חוסל האיש שהחזיק אותן בשבי במנהרות חמאס, ומי שנושא באחריות הישירה לרצח של חבריהן.
"עבורנו הוא לא היה רק מפקד בכיר בארגון הטרור", הוסיפה דמארי בנאומה. "הוא היה הפנים של המקום שניסה לשלול מאיתנו את החופש, את הביטחון, את הקול ואת השליטה על חיינו". השתיים הדגישו כי למרות החירות האישית שהוחזרה להן, ליבן נותר עם אלו שלא זכו לחזור מהשבי ועם משפחות השכול שאיבדו את יקיריהן.
רומי גונן ביקשה להודות לכוחות הביטחון ששילמו בחייהם למען שובן, והבהירה כי החופש שלהן איננו מנותק מהכאב של אחרים. היא ציינה כי הלב שלהן נמצא עם המשפחות שעדיין נושאות אובדן, ועם חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון שנפלו בדרך כדי לאפשר להן לשוב לחיק משפחותיהן כאדם חופשי.
"תודה שעמדת לצידנו בחושך"
במהלך הנאום, פנו השתיים במסר אישי ומרגש למו"ל "ישראל היום", פרופ' מרים אדלסון, והודו לה על פועלה המסיבי למען שחרורן. הן ציינו כי שם האירוע, "נשים משנות מציאות", מתאר באופן מדויק את העשייה של אדלסון בכל כוחה ולבה כדי לסייע למהלכים שהובילו לסיום תקופת השבי שלהן.
הן תיארו את מסע השיקום הארוך כחובה מוסרית לבחור בחיים וליצור טוב בעולם, תוך הבנה שאדם שחוזר מחושך כזה לא יכול להמשיך בחייו כאילו דבר לא קרה. דמארי הדגישה כי בתוך מסע השיקום הארוך, הן לומדות בכל יום מחדש איך לבחור בחיים, ליצור ולפעול למען עתיד טוב יותר בחברה הישראלית.
לסיום, בחרו השתיים להזכיר את מילותיו של החייל שחר פרידמן ז"ל, אשר כתב בצוואתו כי היכולת להסב שמחה לאחר היא המידה הגדולה ביותר של האדם. הן הודו לעם ישראל על התמיכה והמאבק לשובן, ועל האפשרות הפשוטה והעצומה שניתנה להן לקום בכל בוקר כאדם חופשי במדינתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו