'מאאתיים', 'פאוול' ו'אבו ללה': הסלנג הירושלמי מסרב להיעלם

הסלנג הירושלמי. מי מאיתנו לא מכיר אותו? בין אם דרך חבר מהצבא שנדנד אי-שם כמה הוא רוצה כבר לצאת הביתה ולרדת למסיבה בעיר או דרך שיטוטים אקראיים ברחובות הבירה אליה עברתם למספר שנים עת למדתם באוניברסיטה העברית, שם שמעתם ביטויים מוזרים כמו פאוול ואשתנור; כך או אחרת, נדמה שהשפה המוזרה הזו, המזוהה כל כך עם אנשי הבירה, כאן כדי להישאר.

לקראת יום ירושלים, יצאנו ב"היום" לחקור את התפתחות השפה הירושלמית, ולבדוק באמצעות סיפוריהן של שתי משפחות שורשיות האם היא באמת עוברת מדור לדור. ההנאה מובטחת.

"השפה הירושלמית התגבשה בראשית המאה העשרים", מסביר הבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, אשר נענה לאתגר לבאר עבורנו מקבץ ביטויים מזוהים יותר ופחות עם הירושלמים והירושלמיות. "לאורך הזמן התערבבו בירושלים דוברי יידיש ביישוב הישן, ספרדים דוברי לדינו, ערבים מכפרי הסביבה, טורקית שהייתה שפת השלטון, וגם העברית.

השפה המעורבבת הזו, שנוצרה במפגש התרבויות, שיקפה את ההווי של עיר מסוגרת, ענייה אך ססגונית. היא שיקפה את המקצועות המיוחדים שניתן היה למצוא בה, את הטיפוסים שכולם הכירו, המאכלים העממיים ואפילו את משחקי הילדים שנעלמו מאז". מבחינת הקרבה לשפה המיוחדת הזו, ד"ר רוזנטל מציין כי השפה הטבריינית היא הקרובה ביותר ברוחה לירושלמית.

כך, לאורך השנים ניתן היה למצוא ביטויים כמו "אבו-יויו", שהוא השם הירושלמי למשחק "שק קמח". "השם נוצר בראשית המאה ה-20 בעקבות שואבי מים ערבים שכונו 'אסאקה' אשר מכרו מים בעיר", מבאר רוביק. "שואבי המים, שנאדות המים היו על גביהם, הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית 'אוואה יו אסאקה', שיבוש של הביטוי בלדינו 'אגוואה יו', שמשמעותו 'אני מים'". באופן זה, התגלגל חיקוי שואבי המים הערבים אצל הירושלמים לביטוי השגור עד ימינו בפיהם של תושבי הבירה, "אבו-יויו".

ביטוי נוסף ששיקף את הווי העיר המעורבבת ומהווה אולי סימן ההיכר שלה בקרב תושבי ערים אחרות הוא ה"מאאתיים" המפורסם, אותה דרך הגייה ייחודית לבטא את המספר מאתיים – שכיום תתקשו למצוא תושבים שהוגים את המספר באופן זה. "הירושלמים נהגו להאריך את המילה גם במילים כמו 'אופנאאיים', 'מגפאאיים', 'ג'אאקט' ועוד", מוסיף ד"ר רוזנטל. "עד היום, נוהגים חלק מהירושלמים והירושלמיות להגות כך את המילה כשהם יוצאים מהעיר, כמעין ביטוי של גאווה ירושלמית".

משפחת נרגסי, משפחה ותיקה למדי בקטמון, מתארת כי הביטויים עוברים מדור לדור במשפחה. "אתה היית אומר לי שאם לא אלך לישון יגיע 'אבו-ללה'", צוחק בנו הקטן של חיים, יועמ"ש עיריית ירושלים בשיחה תלת-דורית שאנו מקיימים בביתם של אשר ודליה, הוריו. "למשל היום לא תמצא ילדים שמשחקים ב'אג'וקים'", אומר לי. "סבתא שלי הייתה שומרת לנו במגירה מסוימת את ה'אג'וקים', וזו הייתה המתנה שהיינו מקבלים ממנה בסופי השבוע. היינו מגיעים עם קופסת נעליים לבית הספר, שם שמנו את כולם. היינו זורקים אותם מרחוק, וסופרים מי מצליח להכניס הכי הרבה מהם לבור".בני המשפחה נזכרים גם בחנות המשפחתית, בה מכרו את ה"פיניונס" – או צנובר, בתרגום לעברית. "היו באים אלינו לחנות ואומרים 'אנחנו רוצים פיניונס', או 'פיניונסים'. לא הזכירו את המילה צנובר".

גם משפחת יפה מטלביה, איתה אנו נפגשים בביתם של אלי וז'קלין, מכירה היטב את הביטויים הירושלמים המזוהים עם תושבי העיר. "לדעתי, עד היום כשאני הולך לקנות פלאפל אני אומר שאני רוצה מנה ב'אשתנור'", מציין אריה, בנם של אלי וז'קלין. "גם הבמבליק מוכר מאוד", ממשיך אלי. "זו אותה סוכריית 'שוש' בצורות שונות", הוא מסביר לנכדתו נעמי אשר מצטרפת לשיחה ותוהה מה פשר המילה המשעשעת.

"אמנם חלק מהביטויים פחות מוכרים היום, אבל אפשר למצוא את חלקם בקרב הדור הצעיר", היא אומרת. כך למשל, מסבירה ש"בגילאים קטנים יותר, הילדים והילדות שמגיעים מירושלים יגידו לך רק 'אבו-יויו', הם לא יגידו שק קמח". אלא שאת המילה "זיגי", למשל, שהדור המבוגר זוכר לרוב, לא תמצאו כבר בשפתו של הדור הצעיר. "השפה משתנה, אבל רוב הביטויים ממשיכים בדרך כזו או אחרת", מסכמים בני המשפחה.

חושבים שאתם מכירים את כל מילות הסלנג הירושלמיות? צפו בסרטונים, התשובות במילון של ד"ר רוביק רוזנטל!

אַבּוּ לֶלֶה. שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים. המקור בערבית, במשמעות אבי הלילה. הוא יצא מגבולות העיר ואומץ כשם אתר למעשני נרגילות.

אבו יויו. השם הירושלמי שהפך כלל-ישראלי למשחק המשפחתי "שק קמח". השם נוצר בראשית המאה ה-20 בעקבות שואבי מים ערבים שכונו "אסאקה", אשר מכרו מים בעיר. הם הכריזו על עצמם בלדינו מעורבת בערבית 'אוואה יו אסאקה'. "אוואה יו" הוא שיבוש של הביטוי בלדינו "אגוואה יו", שמשמעותו "אני מים". חיקוי שואבי המים הערבים התגלגל אצל הירושלמים ל"אבא יו יו".

⁠אֶשתַנוּר. פיתה עיראקית, הקרויה ברחבי הארץ לאפה. נקראת גם אשתנורא. המקור מגיע מערבית עיראקית: עֵיש (לחם)+תנור, ולא קשור בהכרח לאש.

בַּמבָּליק. סוכריית סוס, ממתק אניס. הצליל הקצבי בם-בם מוכר בעוד מונחים ירושלמיים. כך, ימבםבם הוא צמר גפן מתוק, ואלמבוליק הוא השם הירושלמי למשחק העתיק דוּדס.

⁠הִפריק. בעט בעיטת עונשין כדורגל, וגם בהכללה: זרק כדור בכוח או התחיל משחק באמצעות זריקת הכדור לגובה. הפועל נגזר מביטוי מקביל באנגלית, free kick – בעיטה חופשית או בעיטת עונש מחוץ לרחבה. מונח כדורגל ירושלמי נוסף הוא "פֶּנדל-גול – גול", חוק בכדורגל שכונתי הקובע שכאשר מבקיעים גול למרות שנשמעה שריקה לפנדל – הגול ייחשב.

זיגי. ברנש מרובע וצייתן, חנון, ובת זוגו היא זיגית. נקשר לטיפוסים כמו זליג של וודי אלן או זיגי כדמות קומיקס, אבל הקדים אותם בעשרות רבות של שנים.

מאאתיים. הדרך הייחודית לבטא את המסר מאתיים היא סימן היכר ירושלמי ותיק. כך נהגו הירושלמים גם במילים כמו אופנאאאים, מגפאאאים, מאאנדס, ג'אאקט ועוד. עד היום נוהגים חלק מהירושלמים לומר מאאתיים כשהם יוצאים מהעיר, כביטוי של גאווה ירושלמית – אולם תתקשו למצוא צעירים שהוגים כך את המספר.

⁠מציצה. סוכרייה על מקל. למה? כי מוצצים אותה, עד שהיא נגמרת. אסוציאציות אחרות הן על אחריות המשתמש.

⁠סיחים. שיפודים במנגל, מונח כלל ישראלי. כמו כן זהו שם חלופי לחישורי האופניים, הקרויים בירושלמים סילקים.

עַג'וּאִים/אג'ואים. גלעיני מִשמש המשמשים למשחק. המקור מגיע מהמילה הערבית עַגְ'מָההיא, שהיא גלעין מִשמש או זית, כשעַגְ'וָה הם תמרים. ברחבי ישראל המילה למוצר ולמשחק היא "גוגואים".

פאוֶול. הגִרסה הירושלמית לביטוי הישראלי 'פָאוּל', עבירה בכדורגל. בשימוש תדיר בפי יורם ארבל בשידורי כדורגל, וכן בשפה הירושלמית עד ימינו.

פּיניונֶס. צנוברים, מגיע מלדינו. פיניה הוא בלדינו ובספרדית אצטרובל, והפיניון הוא הצנובר.