תושבי קו העימות על סף התהום - הצפון קורס תחת תחושת הפקרה

אבל בירושלים? נדמה שהממשלה כבר עברה הלאה. הממשלה עם הפנים לבחירות, השרים עסוקים בהדלפות, בסקרים ובקרבות פוליטיים, ובזמן שתושבי הצפון מסתכלים לשמיים בפחד אמיתי - מקבלי ההחלטות מסתכלים בעיקר על הכיסאות שלהם.

לצערי הרב, אני רואה חגיגות ליכודיאדה תלושות מהמציאות שמעוררות בחילה. זה ניתוק מוחלט. התחושה בצפון קשה ומטלטלת: הממשלה מפנה עורף לעורף. לא פחות.

בזמן שאנחנו חיים תחת איום מתמשך של כטב"מים וירי, המדינה משדרת אדישות מסוכנת ובלתי אחראית. עוד חדירת רחפן, עוד אזעקה, עוד ירי לעבר יישוב - והכול עובר כמעט בשקט. כאילו חיי תושבי הצפון הפכו לדבר שאפשר להתרגל אליו.

אסור להתרגל לזה. אסור שילדי מרגליות לא יוכלו ללכת לגן המשחקים או למגרש הכדורגל. אסור לסכן ילדים שנוסעים באוטובוסים מלאים לבית הספר, 50 מטרים מהגדר. אסור לחשוב שיישובי הצפון הם עדר כבשים שאפשר להעמיס ולהוריד מתי שרוצים.

אסור שמדינה שלמה תקבל מצב שבו אזרחים חיים תחת איום תמידי כאילו זו גזירת גורל. אסור שהממשלה תמשיך להתנהל כאילו יש זמן, כאילו אפשר להמתין למה יגיד טראמפ, למה יחליטו האמריקנים או איך זה ישפיע פוליטית. אסור. פשוט אסור.

הצפון קורס תחת תחושת הפקרה. בעלי עסקים נאבקים לשרוד, משפחות חיות בחוסר ודאות בלתי נגמר, ילדים גדלים לתוך מציאות של פחד, ותושבים שלמים מרגישים שהמדינה שהם שמרו עליה שנים - פשוט נטשה אותם.

ואולי הדבר הכי מקומם הוא הפער הבלתי נתפס בין הדיבורים למציאות. מדברים על ריבונות, מדברים על הרתעה, מדברים על ניצחון - אבל בפועל יישובי הצפון ממשיכים לספוג ירי ואיומים, ותושבים ממשיכים לחיות בתחושה שאף אחד לא באמת נלחם עבורם. זה לא ניצחון - זה ביזיון.

ממשלה שלא מצליחה להחזיר ביטחון לאזרחיה מאבדת את הזכות לבקש מהם סבלנות.
אי אפשר לבקש מאיתנו "להכיל", "להמתין", "לגלות אחריות", בזמן שהאחריות הבסיסית של המדינה - להגן על אזרחיה - מתפוררת מול העיניים.

הגיע הזמן שהממשלה תתעשת. מיד. לא מחר, לא אחרי הסקרים ולא אחרי ביקור מדיני כזה או אחר. העורף בצפון לא יכול להמשיך להיות שקוף. מדינת ישראל חייבת להבין שהפקרת הצפון היא לא רק כישלון ביטחוני - היא כישלון מוסרי ולאומי.

תושבי הצפון לא מבקשים פריבילגיות. הם מבקשים את הדבר הכי בסיסי שמדינה חייבת לאזרחיה: לחיות בלי פחד בבית שלהם, בלי פחד בחצר שלהם ובלי פחד במושב שלהם.

אדוני ראש הממשלה, אנחנו על סף התהום. אל תיקח אותנו צעד אחד קדימה.