אפקט העומד מהצד: כשהמצפון של בני הנוער נרדם, נדרש קוד התנהגות חדש
ניסויים בפסיכולוגיה כבר הוכיחו שבלחץ חברתי, אנשים מסוגלים לעמוד מנגד גם מול אכזריות קשה • אבל סרטוני האלימות של השבוע הם תמרור אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנו: כשהמצפון נרדם והגבולות מיטשטשים, האחריות עוברת למערכת החינוך • למה אנחנו חייבים לקבוע "קווים אדומים" חוצי מגזרים, ואיך קוד התנהגות ברור יכול להחזיר את האמון והתקווה?
Your browser doesn’t support HTML5 audio
![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)
כמה מהניסויים הגדולים בפסיכולוגיה ביקשו להוכיח את הכוח המבהיל של לחץ חברתי. אנשים יעשו כמעט הכול, מסתבר, רק כדי להתנהג כמו כולם: יתנו מכת חשמל אכזרית לזולת, לא יעזרו לאדם במצוקה, ואפילו לא יצאו מהחדר בשעת סכנה ברורה - אם אף אחד אחר לא קם. בוויכוח העתיק שבין תורשה לסביבה, הניסויים האלה מוכיחים שכל אחד מאיתנו, בהקשר מסוים, נתון להשפעה כמעט בלתי נתפסת של הסביבה.
ועדיין, התמונות מהשבוע האחרון -אלימות חסרת רחמים של בני נוער כלפי צעירים אחרים- מטלטלות ולא מניחות. כיצד ייתכן שלא היה שם ולו נער אחד שהתעורר בו המצפון וקרא לכולם לעצור? היכן החינוך? לאן נעלם קוד ההתנהגות ה"ישראלי"? ישבסרטונים האלהמשהו מעיק במיוחד: הדור הצעיר הוא התקווה שלנו, אך הוא גם תמונת המראה של מה שאנחנו מצליחים - או נכשלים - לבנות כאן. בתוך התקופה הקשה שאנו חווים, אנו נאחזים לפחות בשאיפה אחת: לבנות עתיד, והצעירים הם אלו שאמורים לסמן אותו.
קל ליפול להכללות בסגנון "הצעירים של היום" או לחפש אשמים מיידיים, אך המציאות מורכבת יותר. החברה הישראלית ספוגה במתח ובחיים על הקצה. אנו מעמיסים על עצמנו ועל הנוער כאוס מתמיד, ולצד השפעת הרשתות החברתיות נוספת חשיפה בלתי פוסקת לשכול, לעצב ולחרדה. דווקא בשל כך, נוצרת כאן הזדמנות דרמטית. במצב שבו כחברה איננו מסכימים כמעט על דבר, אנו חייבים להסכים על "קווים אדומים" שמהם לא נחרוג: מהי האכזריות - פיזית או נפשית - שלא נהיה מוכנים לקבל.
הכול מוביל לשאלת החינוך, והשינוי הזה אינו תיאורטי; הוא מתחיל בשטח. אני מכיר מנהלי בתי ספר, חלקם במקומות מאתגרים במיוחד, שמפגינים אפס סובלנות כלפי אלימות. כשמשהו קורה - הכול נעצר אצלם בבת אחת, בלי פשרות. ראיתי את זה עובד. כשעבדתי עם נוער בסיכון, או עם מחוננים צעירים ומלאי ביטחון עצמי, ראיתי את המשותף: כולם זקוקים לקוד התנהגות ברור שאין לחרוג ממנו - ולומדים לכבד אותו.
דרך ארץ לפני AI
מערכת החינוך החבוטה - זו שמאבדת את אמון ההורים ומתמודדת עם שיבוש טכנולוגי חסר תקדים - חייבת לקחת לעצמה תפקיד חדש: לסמן מחדש גבולות שהם מעל לכל ויכוח פוליטי. עליה להנהיג שיעורים של דרך ארץ ואמפתיה שיועברו באופן אחיד בכל המגזרים. לייצר ולו שיעור חובה אחד משותף, שיעלה על נס כישורים חברתיים ואמפתיה - מיומנויות שחשיבותן רק מתחדדת בעידן ה-AI. זה יכול להיות הצעד הראשון להסכמה רחבה.
כאן נכנסים גם ההורים, שנדרשים להעניק גיבוי למערכת, והתקשורת שמחפשת מטבעה סנסציות. בית הספר צריך לעמוד מולם איתן ולהפוך למרחב המוגן ביותר בתוך חברה שלעיתים מאבדת גבולות. כך יחזרו האמון והכבוד למערכת - וכך תוכל לחזור גם התקווה.
המודל הזה כבר הוכיח את עצמו. ד"ר קובי (סיסקו) נווה הגיע לנהל את הפנימייה בכפר הירוק לפני שנים רבות, כשהמקום היה מלא במשפחות אומנה ובנוער בסיכון. לימים הפך המוסד לאחד המבוקשים בישראל. הדרך לשם כללה עקרונות ברורים וקבועים, ובראשם אפס סובלנות לאלימות: כשמתרחש אירוע - הכול נעצר.