נקודות ההתנגשות בין העולם החרדי והישראלי מתגלות מחדש כל הזמן. ביום הזיכרון האחרון זו הייתה נקודה רגישה במיוחד. בתקשורת פורסם כי צה"ל מתכוון לדלג על ציון היום המיוחד בחטיבת החשמונאים החרדית. הדיווח התברר כשגוי, אך הספיק לעורר סערה. היו שהצדיקו את המהלך בטענה שגיוס חרדים חייב לכלול התחשבות באורחות חייהם, כולל הניתוק שלהם מהציונות ומערכיה. טיעון ההצדקה הזה כולל בתוכו טעות יסודית ומסוכנת.
מדינת היהודים חייבת להתחשב באורחות הדת של אזרחיה, גם בשורות הצבא, כדי להישאר כזו. אבל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל איננו אורח דתי. הוא לא תחליף או תחרות לדת, ולא עניין תרבותי זר שצה"ל מאמץ. הוא אחד הרכיבים הקריטיים לקיומה של מדינה: סיפור.
רבים חלמו על מדינה ללא סיפור. מדינה מטא-לאומית מאוחדת, או מדינה ליברטריאנית חסרת "ערכים" משלה. החלומות האלה קרסו תמיד ברעש. כבני אדם, איננו מסוגלים להבין את השותפות בינינו, את הברית שבשמה נסכן את לוחמינו, ללא סיפור משותף. הפרק הגלותי בתולדות ישראל אינו מספיק לבדו כדי להחזיק את המדינה. בלי התמשכות הסיפור אל ימי התקומה והעצמאות, דרך אלפי הקורבנות שנדרשו לשם כך - אין ברית, אין מסירות ואין צבא.
כיום הסיפור המכונן נמצא בסכנת השמדה. לא בישראל בלבד, אלא בעולם המערבי כולו. הזהות הלאומית דועכת לתוך אינדיבידואליזם חילוני, ובריק שנוצר קמות קבוצות חדשות, זרות למדינות הלאום המערביות. קבוצות פוסט-לאומיות, איסלאמיסטיות או גזעניות ממלאות את החלל, ואינן חוששות לבוז, לפרק ולהחריב את המדינות שבתוכן הן מתקיימות. במקום הסיפור הלאומי הישן, קמים סיפורים מחתרתיים חדשים.
הפלג הירושלמי מציע סיפור כזה עבור המגזר החרדי הנתון במשבר. הוא מנתק באופן עמוק בין הדת למדינה, ורואה בעצמו ובציונות אויבים. כמו בקבוצות שוליים אחרות בעולם, הסיפור הזה מתפשט כאש, ויש לו קונים רבים גם במיינסטרים החרדי. התוצאה היא קבוצה אזרחית אך זרה, שכריתת ענף המדינה שעליו היא יושבת נתפסת בעיניה כדבר בלתי מזיק, ואף נכסף.
הזרות העמוקה הזאת מגובה על ידי השלטון, שבאופן אבסורדי עושה את הונו הפוליטי על אותם סיפורים מכוננים העוינים את הסיפור הישראלי. התוצאה היא התפרקות אלימה במגוון זירות, כשכעת על המוקד ניצבת ההתנגשות האלימה של חלוצי האנטי-ציונות החרדית עם מוסדות המדינה. התנגשות שנובעת מאי-הכרה בסדר החברתי עצמו, בלגיטימיות שלו, בנחיצות שלו ובצדק שלו. ממשלת ישראל מגנה את האלימות הזאת באור היום, ומייצרת ממנה הון פוליטי במחשכים.
כמו במקומות אחרים בעולם, התשובה בישראל חייבת להיות טון פטריוטי קוהרנטי. כזה שבא בשם המדינה, מורשתה וערכיה. אכן, היו עוולות גם בעברנו, אבל כפי שאסור להשחית את פסל קולומבוס באוניברסיטת קולומביה, גם עלינו מוטלת החובה לקדש את מה שהביא את המדינה עד אלינו ולימינו. בתוך בליל הקבוצות המתבדלות והעוינות, קמה כיום גם קבוצה כזאת. אם תסחוף אחריה ציבור, היא עשויה להיות התשובה לאתגר הגדול של התקופה.
פרידריך ניטשה כתב: "אלוהים מת, ואני הייתי בלוויה שלו".
כעת ניטשה מת. הלווייתו התקיימה בחצר ביתו הפרוצה של הקמצ"ר. מדינות הלאום והתרבות הקולקטיבית החילונית איבדו את שליטתן בשדה הדעות והאמונות. לא נוכל להחיות את גווייתו של ניטשה, אבל דווקא לנו, כאזרחי מדינה יהודית עתירת מורשת אמונית והיסטורית, יש מפתחות ליצירת נראטיב לאומי חדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו