ביום כלב הנחייה הבינלאומי החל היום, הקשר בין העיוור לכלבו מתגלה כמורכב ועמוק הרבה יותר מאשר כלי עזר. עבור ארז ברקאי העיוור וכלבתו ונוס מדובר במערכת יחסים שמבוססת על אמון מוחלט ומשנה חיים.
ארז, מנהל קשרי קהילה ורכז הנגישות של המרכז הישראלי לכלבי נחייה, נעזר בכלבי נחייה כבר 17 שנים, וונוס היא הכלבה השלישית שלו.
ונוס, כמו רוב כלבי הנחייה בישראל, הוכשרה במרכז הישראלי לכלבי נחייה לעיוורים. המרכז פועל כבר יותר משלושה עשורים במטרה לאפשר לאנשים עיוורים ולקויי ראייה עצמאות, ביטחון וניידות יומיומית. הכלבים נמסרים ללא עלות, ועיקר המימון מגיע מתרומות.
גם כלבי תמיכה רגשית
התהליך מתחיל כבר בגיל צעיר, כאשר הגורים נמסרים כשהם בני שמונה שבועות למשפחות אומנה ברחבי הארץ, שמגדלות אותם במשך כשנה וחושפות אותם לחיי היום־יום. לאחר מכן הם עוברים הכשרה מקצועית, ובסופה מותאמים לאדם ספציפי.
בשנים האחרונות הרחיב המרכז את פעילותו ומכשיר גם כלבי סיוע לאנשים עם פוסט־טראומה וכלבי תמיכה רגשית לילדים עם צרכים מיוחדים.
לדברי ברקאי, ההבדל המרכזי בין מקל לכלב נחייה הוא תחושת הביטחון שהכלב מקנה. "אני סומך עליה מאוד, והיא סומכת עלי. אנחנו כל הזמן יחד. אם יש סכנה, היא תזהה אותה לפניי".
הקשר ביניהם, הוא אומר, יוצא דופן בעוצמתו, "אין מערכת יחסים כזו".
אחת היכולות המרשימות ביותר של כלבי נחייה היא דווקא היכולת לא לציית. "אם אני אומר לה להתקדם ויש רכב שאני לא שומע אותו, היא לא תזוז. מצד אחד היא אמורה להקשיב לי, מצד שני היא מבינה שזה מסוכן והיא בוחרת לעצור. כשהייתי בתחנת רכבת בחו"ל, היא פשוט בלמה אותי רגע לפני הרציף. אם הייתי ממשיך, הייתי נופל".
למרות החוק שמאפשר הכנסת כלבי נחייה למקומות ציבוריים, לא כולם מודעים לכך.
"הרבה פעמים זה לא רוע, אלא חוסר מודעות. הסירובים עדיין קורים, והבעיה היא לא רק הסירוב עצמו אלא ההשפעה שלו. אדם שעוד לא בטוח בעצמו יכול לאבד ביטחון אחרי חוויה כזו. אבל אני לא נלחם בסירוב, אלא מנסה לרתום. רוב האנשים הם אנשים טובים, הם פשוט לא מכירים את החוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו