שבת מעוננת, התחזית אומרת שגשם יירד בקרוב, וגם תחזית הטילים לא ממש מבשרת טובות. "לאן?" שואל המילואימניק בשער של קיבוץ זיקים, "לבר היין עלמי", אני עונה, אך המילואימניק לא פותח את השער. הוא יוצא מהבודקה ומבקש תעודה מזהה, לא מאמין שמישהו בא לשתות יין ב־10:00 בבוקר. ב־7 באוקטובר כיתת הכוננות בלמה כאן בקרב נועז את המחבלים, ומאז לא לוקחים כאן סיכון.
בר היין שוכן במבנה עתיק משוחזר, ומול הכניסה מוצבת מיגונית שעליה מצוירת שמש צבעונית ואופטימית. "זו מיגונית שהיתה טובה לטילים מעזה; לטילים מאיראן היא לא בטיחותית כי אין לה דלת, אבל בבר יש לנו מרחב מוגן גדול", מרגיעה אותי יעל גלנץ, מנהלת הבר, כשאנחנו נכנסות.
במרפסת המשקיפה אל שכונת הסבתות אוכלת משפחה את ארוחת הבוקר. גלנץ חולצת את הפקק מבקבוק יין אדום "דיור", של יקב בארי. "דיור זה חיבור של השמות דרור ויונת שנרצחו ב־7 באוקטובר", היא מספרת תוך כדי מזיגה לכוסות, "דרור היה הגבן של בארי וכתחביב אהב לעשות יין. חבר שלו, תום, לקח את התחביב הזה והקים את יקב בארי, ואנחנו מאוד אוהבים למזוג אותם ולייצג אותם", היא מניפה כוס "לזכרם של דרור ויונת אור". האורחים שנכנסים אט־אט לבר היין מצטרפים לברכה, "לזכרם של דרור ויונת אור".
כאן נולדתי
הסיפור של יעל ובר היין של הקיבוץ, שנפתח לפני שנה כשהקיבוץ חזר מהפינוי אחרי טבח 7 באוקטובר, הוא סמל לסיפור הישראלי, לתהפוכות, לעמידות וליכולת להתחדש ולהישאר אופטימיים ותאבי חיים בכל מצב.
המבנה העתיק הוקם כבית קיץ על ידי משפחת עלמי הירושלמית בשנת 1920, אך 28 שנים לאחר מכן, בזמן מלחמת העצמאות, המשפחה ברחה ועקבותיה נעלמו.
"בסוף 48' הגיעו אנשי העלייה הראשונה של השומר הצעיר מרומניה וגילו את הבית הזה, שעמד נטוש. הם התיישבו בו והחליטו לקרוא לקיבוץ זיקים. באותה תקופה לא היה כאן כלום, רק חולות והבית הזה. כשהצטרפו אליהם גרעינים מברזיל ומאנגליה הם בנו מסביב צריפים והמבנה הפך להיות חדר האוכל של הקיבוץ. בשנת 1982 בנו את חדר האוכל החדש, והבית הפך להיות פאב שעל הגג שלו צמח עץ תות ענק ששורשיו חודרים מבעד לקירות, היה חשש שיתמוטט והוא נסגר. "אני נולדתי פה וגדלתי פה כל חיי, קראנו לו הבית הערבי", מספרת יעל, ומוסיפה: "הבית עמד סגור עד שהגיעו נציגי JNF, המקבילים של קק"ל האוסטרלי, והתלהבו מהמקום, מהלוקיישן, מהנראות של הבית, וביחד עם המועצה לשימור אתרי מורשת והקיבוץ קיבלו החלטה פה אחד שמשפצים את הבית ומחזירים אותו לחיים ושומרים על האותנטיות כמה שניתן: רצפות, קשתות, תקרה מצוירת.
"המקום הפך לאתר מורשת שבו מופעל בית הקפה 'קפה בקיבוץ'. הפעם האחרונה שבית הקפה הזה היה פעיל היתה ביום שישי, 6 באוקטובר".
תמיד עסקת ביין?
"לא", היא צוחקת, "אחרי הצבא התגייסתי למשרד הביטחון ומשם למשטרה. הייתי שוטרת 23 שנים. את המשטרה עזבתי אחרי 7 באוקטובר".
מה קרה באותו יום?
"ב־6:30 בבוקר, 6:29 אם נהיה קטנוניים, מתחיל מטח שלא מפסיק. עוד צבע אדום ועוד צבע אדום ועוד צבע אדום. אני ובעלי ישנים בקומה השנייה, והילדים למטה והממ"ד למטה, הילדים כבר בממ"ד, הם מתורגלים. אנחנו יורדים לממ"ד, הבית שלנו נמצא ממש על הגדר של הקיבוץ, מהחלון במדרגות בעלי רואה קרב על הגדר. הוא חוזר לקחת את האקדח האישי שלו ודורך אותו. אחרי כמה דקות בממ"ד הוא אומר לי 'אני יוצא'. אני זוכרת בשלב הזה שאני פיזית תופסת אותו ומתחננת בפניו שלא ייצא והוא אומר 'אני חייב לצאת, יש פה כנראה קרב, אני הולך לראות מה קורה'".
שעה וחצי יעל לא שמעה מבעלה, הצבע האדום לא פסק לרגע. "אני שומעת ירי של נק"ל ואני מבינה שבחוץ מתחולל קרב. כשהוא חוזר לממ"ד, מעבר לזה שבחיים לא ראיתי אותו מלא אדרנלין כל כך, הוא כבר עם אפוד ונשק ארוך. הוא מספר לי שיש מחבלים על הגדר, ושאחד החבר'ה נפצע מרימון והוא חילץ אותו לאחור ולקח ממנו את הציוד והחליף אותו בעמדה. אני זוכרת משפט שהוא אמר לי: 'אני מרגיש כאילו חזרתי ללבנון'. לפני שהוא יוצא שוב הוא נותן לי את האקדח האישי שלו ואומר לי: 'אם הדלת הזאת נפתחת, את יורה בלי לחשוב, גם אם זה אני דופק וצועק לך'. ישבתי עם הילדים בממ"ד, ובאיזשהו שלב הדלת נפתחת ואני כבר מרימה אקדח ודורכת אותו, והוא פתאום עומד מולי, והדבר היחיד שהיה לו להגיד לי זה 'למה את לא עושה מה שאני אומר לך? את לא מקשיבה'", מתארת יעל את הכמעט דו"צ.
בשעות הבאות יעל שומרת את הילדים בממ"ד ומתחילה להכין קפה ולהוציא אוכל לכיתת הכוננות שנלחמת ללא הפוגה, תוך שהיא מקבלת את הידיעה המרה שהמפקד שלה במשטרה נהרג בקרב.
"בסביבות 12 בלילה אנחנו מקבלים הודעות שאפשר להתחיל להתפנות. כשאני משחזרת את השיחה עם בעלי זה נראה כמו שיחה מסרט", היא אומרת, "אמרתי לו 'אני מתפנה עם הילדים. אני מבינה שאתה נשאר בכיתת הכוננות ואין סיכוי שתבוא איתי'. הוא אומר לי 'נכון'. אני מבקשת שיעזור לי לקחת את הדברים לאוטו, כי הצבע אדום לא נפסק, והוא מציע שאולי נחכה לבוקר, לאור יום. ברור לי שיש גופות בדרך ואני לא רוצה שהילדים יראו. אני מעדיפה לצאת בחסות העלטה עם כל הפחד. באוטו אני עושה לילדים תדריך: 'טלפונים על שקט. אני לא רוצה לשמוע איפה יש צבע אדום'. אני לא עוצרת - לא למשטרות, לא למחסומים, לא לרמזורים, לא לצבע אדום, לא עוצרת. 'אתם לא נחגרים, ואתם מורידים את הראש. רק כשאגיד לכם שאתם יכולים להרים אותו חזרה - תוכלו להזדקף'".
למה לא להיחגר?
"כי אם חלילה יקרה משהו אני אוכל לפנות אותם בלי להסתבך בחגורות. אני טסה על הכביש ותוך 40 דקות אני במלון בקיבוץ מעלה החמישה. מקבלת את פנינו נציגה של הקיבוץ. אני זוכרת שאני נותנת לה את הילד הקטן ורק אז מרשה לעצמי להתמוטט".
לשרוד בכל מחיר
בשנה של הפינוי מהקיבוץ יעל עיבדה את הדברים וקיבלה כמה החלטות משמעותיות. "תודה לאל, לא איבדנו אנשים מהקיבוץ. לא נכנסו אלינו, לא חדרו אלינו, לא היו אצלנו האירועים שהיו בבארי ובנחל עוז ובכפר עזה. מתחיל לצוץ איזשהו רגש שאנחנו לא מכירים. היום אנחנו יודעים להגיד שזה סוג של אשמת ניצולים. למה אני כן והוא לא? ומה אני עושה עם עצמי עכשיו?
"אני אגיד שמעבר לזה שהיתה לי התמודדות של שגרת ילדים לבד, כי בעלי בשום שלב לא התפנה איתנו, הוא היה בהגנת הקיבוץ כל התקופה. הבנתי שאני חייבת להשקיע את כל־כולי כרגע בילדים. אמרתי לעצמי, אני כל כך הרבה שנים עסוקה בקריירה, שעכשיו אני חייבת לנקות את הכל ולהיות איתם מאה אחוז.
"הם שילמו מספיק מחירים. כי בסוף, שוטר הוא שוטר ושוטר. ושוטר במלחמה מתגייס ונמצא במשטרה. ופה עבר הגבול שאמרתי אין מצב שלא תהיה אמא ולא יהיה אבא. בטח לא כשאנחנו מחוץ לבית בתקופה כל כך מאתגרת. ושם החלטתי שאני לא חוזרת למשטרה. בשלב הזה לא ידעתי מה אני הולכת לעשות. זה לא שמישהו דפק לי בדלת ואמר בואי תהיי מנהלת של בר יין".
לפני בר היין יעל החליטה להגשים חלום נוסף - ללמוד קעקוע. "אני מבינה שיש לנו המון חלומות שאף פעם זה לא זמן מתאים להגשים אותם, כי תמיד יש ילדים ועבודה וזה תמיד מלא כסף, ותמיד כאילו שמים את זה רגע בצד ויש שגרת יומיום. 7 באוקטובר גרם לי להבין שהכל יכול להיגמר בשנייה".
את יצירות הקעקועים אפשר לראות על בעלה שעוזר בבר, המתמלא באנשים שבאים להספיק את החיים ולהתפנק ביין ישראלי איכותי במרפסת. הוא עוזר למלצרים ולברמן שלא עומדים בקצב. "קעקוע אחד זה שעון חול עם מספרים רומיים, ובתוך השעון דמות שנופלת למטה. קעקוע נוסף זה 'תזכור' ל־7 באוקטובר. אני לא מתפרנסת מזה, אני עושה את זה בשביל הנפש, עושה קעקועים לחיילים שנפצעו כחלק מהריפוי והשיקום שלהם".
חיבור דרך היין
במקביל לתחביב החדש יעל לא הפסיקה לחשוב מה היא תעשה כשתחזור לשגרה בקיבוץ. "רציתי עבודה עם ראש קטן, וכשפתחו את המקום התחלתי כברמנית. רציתי את הזמן שלי לעצמי, לילדים, להשתקם. אחרי חודשיים זה הפך מברמנית למנהלת בלי שהתכוונתי".
בכל חדרי הבר יש מדפים מעוצבים עמוסים בקבוקי יין. מה זה בר יין, מעבר לעיצוב הייחודי של המקום?
"אנחנו הולכים לכל אזור בעולם שמתמחה בזן מסוים, וממנו אנחנו רוכשים את היין הייחודי, ובעצם המדפים מטיילים בעולם. מישראל דרך צרפת, איטליה, צ'כיה וארגנטינה. היינות הכי טובים.
"הבנתי שיש משהו מאוד פטריוטי בתקופה הזאת והתחלנו להגדיל את הנפח של היין הישראלי, בקונספט ייחודי. אנחנו מארחים יקבים מכל מקום בארץ לערב פופ־אפ שבו היקב מקבל במה מלאה, אני לא פותחת שום יין אחר למעט היינות שהיקב מביא באותו ערב. יש עמדת טעימות, אנשים מתיישבים אחרי שהם טעמו יין, והיינן או הנציג של היקב עובר בין השולחנות, לספר את הסיפור של היין והיקב ולתת ערך מוסף.
"אני חושבת שיין זה משהו מאוד מחבר. פגשתי פה אנשים מדהימים וסיפורים מדהימים. אני חושבת שבחיים לא נחשפתי לכל כך הרבה סוגים של אנשים וסיפורים. המון אנשים, מכל הארץ, מגיעים לפה בסוף סיבוב שעשו בעוטף. אני אוהבת שאנשים מסיימים אצלי את הסיורים, כי אחרי שהייתם בנובה, בבארי ובנחל עוז, ובמכוניות השרופות, בחץ השחור ובכל האתרים שבאמת נורא חשוב לבקר בהם - אתם מגיעים לפה, ופה יש סיפור אופטימי, כי פה כיתת הכוננות שלנו בהרואיות הצליחה להילחם על הקיבוץ ולא הצליחו לחדור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו