שוב הסתיים סבב לחימה ושוב ישנם פצועים - לצערנו גם בנפש. לא נדיר לראות כיום ברחוב אדם מטייל עם כלב עטוי אפוד המצביע על כך שמדובר בכלב סיוע; אדם חביב וחייכן, שרק בעל החיים הידידותי מעיד שבעליו סובל מפוסט־טראומה. אחרי שנתיים וחצי של לחימה כמעט רצופה, נפגעים לא מעטים גילו מחדש עד כמה יעיל ומסייע הוא חברו הטוב של האדם.
"אין ברירה", אומרת אלינור ווגנרט, שמפעילה בקיבוץ ניר דוד, ביחד עם בן זוגה ג'רום גוזלן, את "סימבה" - מרכז להכשרת כלבי שירות. "מה שקרה מאז 7 באוקטובר הוא ייחודי, ואי אפשר להשוות אותו לשום דבר אחר. עברנו מאפס למאה, ואנחנו לומדים תוך כדי ריצה, כי הביקוש עצום. ההערכה היא שעד שנת 2030 יהיו יותר מ־60 אלף אנשים מוכרים עם פוסט־טראומה, ואנחנו מדברים רק על המעגל הראשון".
במקום קופסת תרופות
כלבי שירות ונחייה תמיד היו, אבל כלבים שמסייעים למקרי פוסט־טראומה הם דבר חדש יחסית. "היום כלבים מריחים מחלות דוגמת סרטן", מספרת אלינור. "אפשר לאלף כלב לאתר סוכרת. לוקחים ריח מטרה עם נוזל גוף כלשהו - שתן, או זיעה - והכלב, שיש לו 'אף' מטורף, יודע לזהות. בפוסט־טראומה ריח המטרה נמצא בכל, כי הקורטיזול (הורמון שמופרש במצבי דחק, א"ל) עולה במהלך התקפי זעם, דיכאון וכאבים. לכן, כשאני מאלפת אני לא עובדת על ריח, אלא על תנועות הגוף של הפוסט־טראומטי ועל הצורך שלו. אם אדם זקוק לחיבוק, הכלב יעלה עליו או ילקק אותו. הכלב מזהה סיטואציה, בוחן את המצב - ומגיב".
"סימבה" הוא אחד המרכזים הבודדים בארץ שעובדים עם משרד הביטחון והביטוח הלאומי, ועם זאת כוחותיו מוגבלים. משך הזמן לאילוף כלב סיוע הוא כשנה וחצי, והעלות עצומה, כ־150 אלף שקל, כשמדובר בארגון ללא מטרות רווח. ב־2025 הצליח המרכז להכשיר 20 כלבים, והשנה הוא מתכוון להגיע ליותר מ־30, אבל עדיין מדובר בטיפה בים.
"צריך למצוא את הגור הנכון, מההמלטה הנכונה, ובסוף צריך לשמור על הכלבה הממליטה, כי זו לא קופסת תרופות שהורדתי מהארון, אלא בעל חיים", אלינור מסבירה. "הכלבים האלה מתועדים. ישנו גורם האופי של האמא והאבא, וצריך לבצע בדיקות למחלות או לנטיות גנטיות, והמון מבחנים שלקוחים מעולם כלבי העבודה. ומפה ממשיכים בגידול, בהתפתחות ובאילוף הכלב".
בגיל שמונה חודשים, אחרי שנבדק, עוקר או סורס, הכלב הצעיר מכיר את בעליו החדשים. זה מתחיל במפגשים בקיבוץ ניר דוד, ואחר כך בסופי שבוע משותפים ובשבוע שלם בבית - עד ששני הצדדים מתרגלים זה לזה.
"הזכאים מגיעים לפגישת היכרות, ואנחנו לומדים אותם עם צוות רווחה ופסיכולוג, ממפים את הצרכים, והם משתפים אותנו בקשיי היומיום", מסבירה אלינור. "מגיעים אנשים שעברו תופת ובחרו לחיות, וזו הבחירה הכי קשה. לרצות לעבור מסע שיכול לקחת שנה וחצי, עם המתנה ותסכול, ולמרות זאת - בהליך ההכשרה קורים קסמים. אלה קבוצות קטנות של חמישה או שישה חבר'ה, אנשים שלא ייפגשו בשום סיטואציה אחרת. אז יש כאן לוחם מירושלים ולוחמת מכפר סבא שהיום הם בני זוג".
אין פחד שיהיו כאלה שיפגעו בכלב?
"פוסט־טראומה היא קשת רחבה, ואדם אחד יכול להיות במקום טוב ואחר במקום פחות טוב. הכלבים נשארים מבחינה חוקית בבעלותנו ומשרתים עד גילי 10-8, ואז הם יוצאים לפנסיה. הזכאים מחויבים להגיע ארבע פעמים בשנה, ואנחנו רואים את מצב הכלב, את הטיפולים הרפואיים שעבר. עם כולם אני בקשר, ולא כל מי שנכנס לכאן אני מאשרת שהוא יכול לגדל. חשוב שיהיה מערך תמיכה. לפעמים אנחנו מערבים את בני המשפחה בהחלטה, כי אנחנו מבינים שאדם יכול לצנוח למיטה לכמה ימים ולא יהיה מי שיטפל בכלב. יש המון שיקולים".
"הוא לא יודע לנבוח"
ארבעה גזעים מאולפים להיות כלבי סיוע: לברדור, גולדן רטריבר, בורדר קולי וגם פודלים, לאלה שלא חייבים כלב ענק שמשיר שערות. "לברדור מאוד אוהב אדם, נוח לאילוף ולריצוי, ומצד שני יציב ומווסת", אומרת אלינור. "מאוד קל לו להתנהל במקום הומה אדם. הרי לא תראה כל כלב הולך בסופר באדישות מוחלטת".
"גם פודלים, שנראים קטנים, אוכלים בלי מלח את המרחב הציבורי. הם אמנם יותר רגישים, אבל מסוגלים לעמוד בלחצים. בסוף, כשאדם נכנס שלא בשליטתו למוד תוקפני, הרבה כלבים יכולים להיכנס למצב שמירה ולאיים על הסביבה. את זה אנחנו לא יכולים לאפשר, כי אנחנו רוצים את הכלבים לידנו במסעדה ובבית הספר. אני צריכה לדעת שאם איתי 'יאבד את זה', וזה בסדר, מרטי יהיה שם בשבילו".
אלינור מדברת על איתי, שבדיוק הגיע עם כלבו מרטי - לברדור גדול־ממדים במשקל של כ־40 ק"ג, שקיבל אותנו בשמחה כאילו אנחנו חברים ותיקים מהפנסיון. "הוא לא יודע לנבוח", איתי מבהיר מייד בחיוך. "מרטי נובח קלות רק כשהוא חולם. כנראה קצת מקולקל, וכבר חשבתי להביא לו עצמו כלב שירות, אבל טוב לי שהוא לא רובוט. אם למשל יש לו צורך לבוא אליך, והוא מכשכש בזנב, אני לא אמנע את זה ממנו".
איתי היה לוחם בתחילת שנות האלפיים, בזמן האינתיפאדה השנייה. עשה, לדבריו, מעשים שלא היה צריך לעשות וראה דברים שלא כדאי לראות. "נשארו אשמה ובושה במשך קרוב ל־15 שנים", הוא מספר. "היו תסמינים, התפרצויות זעם. יש לי חלום קבוע שאני בורח עם נשק וצריך לירות - והכדורים עקרים. החיים שלי חרא, בוא לא נצבע אותם בוורוד. אם תפתח את התיק שלי במשטרה, תראה את כמות הפעמים שכתבו 'חשד לחיי אדם' וחיפשו אותי ביערות ובהרים. גם כיום אני בורח, אבל עם מרטי. כרגע הוא נקודת אור בחיי".
זו היתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד מרטי עבר לגור עם איתי ובני משפחתו, והיום הוא צמוד אליו 24/7. גם כשאיתי מתקלח הוא ממתין מחוץ למקלחת. "טוב לי עם כלבים יותר מאנשים, והוא לא רק מרכך אותי, אלא גם את מי שבא ממול. וברגע שהסביבה יותר רגועה, גם לי יותר נוח", מסביר איתי.
"הוא גם מזהה מצבים. לא מזמן, ברשת מוכרת, אחראית משמרת אמרה לי שאסור להיכנס עם כלב, ולמרות שהסברתי לה שמדובר בכלב שירות היא המשיכה לטעון שאלה הנהלים. הייתי עם הילד שלי והתפרצתי, וכשאני מתפרץ זה לפעמים מגיע לקללות. מרטי יודע שהוא לא מתערב. אבל ברגע שהתיישבתי להירגע הוא עלה עלי, וחיבקנו זה את זה".
"לא אנשים עם קרניים"
ב־2 ביולי 2025 נכנס לתוקפו תיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ובו נכתב שעסקים וגופים ציבוריים מחויבים לעדכן נהלים ולוודא מניעת אפליה כלפי אדם עם מוגבלות המלווה בכלב סיוע בהתאם לחוק.
"זה נשמע קר, אבל כלב הוא שווה ערך לקביים ולכיסא גלגלים, והוא מופיע בחוק כאביזר רפואי", מסבירה אלינור. "יש אנשים שזה לא נעים להם, אבל זאת החברה שלנו, ואנחנו מחויבים לתת לכולם מקום. אצל פוסט־טראומטיים לא צריך לחפש קרניים וזנב, אלה אנשים מדהימים, חלקם מנהלי חברות, ויש גם כאלה שעובדים בעבודה הכי קשה - והיא לטפל בעצמם ולשרוד".
לאלינור יש הרבה סיפורים על תרומת הכלבים לבעליהם, ובקרוב היא וג'רום מתכוונים לעבור למקום גדול יותר, מתוך כוונה שישמש את כל בני משפחתו של הנפגע, כי פוסט־טראומה משפיעה על הסביבה, ולמרבה הצער אין עדיין מושג לאן יתרחבו ממדי התופעה שפגשנו בשנים האחרונות.
"אנחנו עוד לפני הבום הגדול, וכבר יש אנשים שלא מסוגלים להמשיך. תפקידנו לעזור להם", אומרת אלינור. "כל מי שמקבל ממני כלב יודע שהוא צריך להבטיח שהוא לעולם לא יוותר".
איתי: "טוב לי עם כלבים יותר מאנשים, ומרטי לא רק מרכך אותי, אלא גם את מי שבא ממול. וברגע שהסביבה יותר רגועה, גם לי נהיה יותר נוח"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו