הגיע הזמן שנביט במראה: מה האחריות שלנו במציאות המדממת של ישראל

כמה קל להזדעזע מהרצח של ימנו בנימין זלקה. להגיד "אוי כמה נורא", "חמד של בחור", "מדריך נוער", "חיוך טוב" ו"עוד ביום העצמאות", ואז למלמל "לאן הגענו", "איזו זוועה", להניד את הראש, להניח נרות בפתח הפיצרייה, לדרוש מהבינה המלאכותית לכתוב פוסט ממש עצוב ונזעם ולפרסם אותו ברשתות החברתיות בזעזוע גדול ועליונות מוסרית, לנקות את המצפון שעשינו "משהו" - ואז לעבור הלאה למנה העיקרית. שכן בלי ניקיון מצפוני איך נוכל להפנות אצבע ולסמן את האשמים שבגללם האלימות מתפרצת ברחובותינו?

אנו אלופי העולם בהסטת הדעת מהדם הניגר על הרצפה, כדי שנוכל להכות בכל תופי הדם־דם השבטיים. העיקר להכליל ולהרחיק את האשמה מכל מי שהוא לא אנחנו. זה בגלל שההוא חסם את ההוא, מה פתאום - זה בגלל איך שהם חסמו, ואלו יאמרו בגלל איך שההיא צעקה בכניסה לבג"ץ, ואלו יאמרו בגלל איך שההיא צעקה בקפלן. זה בגלל ההפגנות בעד ובגלל ההפגנות נגד, זה בגלל דפוסי ההצבעה של ההורים, וזה בגלל אלו שחושבים שזה דפוסי ההצבעה של ההורים, זה בגלל המשטרה, וזה בגלל המורים, וזה בגלל בתי המשפט, וזה בגלל המלחמה, וזה בגלל השלום.

העיקר שלא נשים לב שהדם של ימנו בנימין זלקה ממשיך לדמם. הדיסקוטק נפתח, וכולנו כבר רוקדים בתוך הדם כמו היה זה יום העצמאות. הכל כדי לא להגיד - אשמנו, חטאנו, ידי כולנו היו ברצח של ימנו בנימין זלקה.

הכל מתחיל בחינוך

מה הקשר, אתם אומרים? אני - מה עשיתי?! אני לא שלחתי את ילדיי לרצוח! יאמר האבא שתחמן ועקף בטור למקפצות את כולם. נו, בקטנה, מה אתה משווה? אנחנו ישראלים, אנחנו "חמודים" כשאנחנו עוברים על החוק, לא? וזו בטח לא את - האמא בג'יפ שחתכה אותי ואת כל תור המכוניות מימין ברמזור הבוקר, בחיוך של "לך יא אפס". כי מה אתה משווה רצח לעבירה קטנה של גניבת תור?

וזה בטח לא חבורת האופנוענים שהחליטו לשחק אינדיאנים בערב שישי על הכביש ליבנה, לנסות ולראות מי יצליח לחתוך אותי ברגע האחרון ואז לברוח ביללות ותנועות מגונות. וזה לא האבא שסירב לכבות את הסיגריה כי "אין חוק כזה, ואם יש אז הוא לא חוקי לטעמי", וזאת בטח לא האמא שהגנה על הבת שלה ש"הורידה" כיסא על ילדה בכיתה. כי למה שמישהו יגיד לנו איך לחנך את הילדים שלנו, אם אנחנו יכולים לא לחנך אותם הכי טוב מכולם? הילד שלי - אף פעם לא אשם.

איבדנו את היכולת לומר "אשם". במקום זה למדנו להגיד "זכאי" בהרבה מילים אחרות. הנה, אפילו הילדים שרצחו אמרו שלא התכוונו לרצוח - אז זה אומר שבפועל זה לא היה רצח, כי מה זו מציאות אל מול הכוונות? זה עידן ה"מסגור", ה"נרטיב", "הנדסת התודעה". כולם ועורך הדין שלהם כבר יודעים שאין שריר יותר גמיש מהלשון. לכן נעשה כל פיתול אפשרי כדי להגיד זה הם ולא אני. רק לא להודות שהפכנו לעם שמעדיף להמשיך ולריב במקום לקחת אחריות - שעוד בטרם יבש הדם של ימנו בנימין זלקה כבר סיימנו להזדעזע ועברנו הלאה, בעודנו משקרים לעצמנו שאין קשר בין התחמונים וקיצורי הדרך, העקיפות הלא חוקיות והספינים - לבין הרצח. והרצח הבא כבר בדרך, שישכיח את זה, שיישכח ברצח שאחריו.

ימנו בנימין זלקה היה בן 21. מפרנס יחיד, עבד בפיצרייה ביום העצמאות, ונרצח בידי ילדים שאף פעם לא אשמים בשום דבר. זהו. זו כל הביוגרפיה שנותרת לו. שורה וחצי.

אלופי העולם בלהזדעזע

ואנחנו? נשארנו אלופי העולם בלהזדעזע, למצוא מייד את האשמים, למשוך בכתפיים ולהמשיך אל הרצח הבא. האמא בג'יפ תעשה בדיוק אותו הדבר מחר, והילדה שלצידה תראה ותפנים. האופנוענים יתייצבו בשישי, והאחיינים יראו ויפנימו. בזמן שאתם קוראים את זה, הרוצח הבא מסתכל עלינו מהצד בעיניים גדולות ותמימות - ילד של אבא, נסיך של אמא - שלומד מהר מאוד שכל המבוגרים אומרים משהו ועושים ההפך. וגם אם נתפסת - אין אשמה בעולם כלל. רק גופתו של ימנו בנימין זלקה תפונה מהזירה, כדי שנוכל להמשיך לשיר, לרקוד ולדקור.