"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

היום
שיתוף כתבה
הפשיעה בחברה הערבית אינה גזירת גורל - אלא כישלון המדינה
בעשור האחרון חלה עלייה חדה מאוד במספר מקרי הרצח בחברה הערבית, מאחורי כל מספר מסתתר סיפור אנושי: משפחות שנקרעו, ילדים שגדלו בצל אלימות, וקהילות שלמות שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית • לצד ההזנחה הכלכלית, בולטת במיוחד אזלת היד של מערכות האכיפה במדינה
הפגנה בחיפה נגד האלימות בחברה הערבית. צילום: מישל מכול
בין הזנחה להפקרות

הפשיעה בחברה הערבית אינה גזירת גורל - אלא כישלון המדינה

בעשור האחרון חלה עלייה חדה מאוד במספר מקרי הרצח בחברה הערבית, מאחורי כל מספר מסתתר סיפור אנושי: משפחות שנקרעו, ילדים שגדלו בצל אלימות, וקהילות שלמות שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית • לצד ההזנחה הכלכלית, בולטת במיוחד אזלת היד של מערכות האכיפה במדינה

פראס אחמד בדחי
, עודכן
0

Your browser doesn’t support HTML5 audio

[object Object]

הפשיעה הגואה בחברה הערבית בישראל אינה תופעת טבע ואינה גזירת גורל, ואף אינה נגזרת של תרבות או זהות, מדובר במשבר עמוק ורב-שנים,שנוצר כתוצאה משילוב מסוכן שלהזנחה ממסדית של ממשלות ישראללדורותיהן,כשלי גורמי האכיפה, לצד חולשות פנימיות בתוך החברה עצמה כדי להתמודד עם התופעה המאיימת לא רק על החברה הערבית אלא על החברה הישראלית בכללותה.

הנתונים מדברים בעד עצמם,בעשור האחרון חלה עלייה חדה מאוד במספר מקרי הרצח בחברה הערבית, מאחורי כל מספר מסתתר סיפור אנושי: משפחות שנקרעו, ילדים שגדלו בצל אלימות, וקהילות שלמות שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית.

סולימן מסוודה על הפשיעה בחברה הערבית %2F%2F באדיבות ערוץ כאן 11

לצד ההזנחה הכלכלית, בולטת במיוחד אזלת היד של מערכות האכיפה במדינה.שיעורי פענוח של מקרה רצח ואירועים פליליים נמוכים מאוד, נוכחות משטרתית דלה עם אמצעי פעולה דלים ומוגבלים, והיעדר הרתעה אפקטיבית - כל אלו שידרו מסר מסוכן: החוק אינו נאכף באופן שוויוני.

שורשי התופעה נטועים, בין היתר, בשנים ארוכות של הזנחה ממסדית. רשויות מקומיות ערביות רבות מתמודדות עם מחסור כרוני בתקציבים, תשתיות חינוך ורווחה שאינן מספקות, מחסור בדיור לזוגות הצעירים, מחסור באזורי תעשיה ותעסוקה ואחוזי אבטלה גבוהים יחסית. מציאות זו יוצרת קרקע פורייה להתרחבותן של כנופיות פשע מאורגן, המציעות לצעירים חלופה מדומה של כוח, כסף ושייכות.

דוגמה בולטת לכך ניתן למצואבתופעת הנשק הבלתי חוקי. הערכות מצביעות על כך שעשרות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים מצויים בידי גורמים עברייניים, ורבים מהם זורמים ממקורות צבאיים או הברחות מעבר לגבולות. בהיעדר אכיפה מספקת, נשק זה הופך לכלי זמין לפתרון סכסוכים, לעיתים על רקע אישי או משפחתי, ומוביל להסלמה מהירה וקטלנית. כך גם תחנות סמים פועלות לעיני כל, קשה לצפות לירידה ברמת האלימות. המדינה לא רק נכשלה במניעה, לעיתים נדמה כי היא ויתרה מראש על שליטה.

נשקים ואמצעי לחימה בלתי חוקיים נתפסו בדיר כבשים ובמבנה סמוך למסגד בערערה בנגב, צילום: דוברות המשטרה

הציבור הערבי שואל, איך ייתכן שמדינה שהיא מעצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית אינה יכולה להגיע לרוצחים? איך אותה מדינה הצליחה בעבר למגר את הפשיעה בערים היהודיות בנתניה, בבני ברק ובנהריה ואינה יכולה לעשות כן בחברה הערבית? האם זו מדיניות מכוונת של הממשלה וגורמי הביטחון?

עם כל הכבוד, מדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטית אינה יכולה להמשיך ולעמוד בחיבוק ידיים מול תופעת הפשיעה הגואה בחברה הערבית.

כראש עיר, פניתי בכתב רבות לראש הממשלה, לגורמי האכיפה, לפרקליטות ולמשטרה, ביקשתי להיפגש איתם וכן הצעתי שורה של פתרונות אך לצערי פניותיי נפלו על אוזניים ערלות.

הטענה כי החברה הערבית והמנהיגות המקומית אינה משתפת פעולה ומתנגדת לנוכחות המשטרה הינה טענת דמגוגית שאין בה שמץ של אמת, הציבור מוכן לכל פתרון שיבטיח לו ביטחון אישי וישמור על חירותו, פרנסתו וכבודו.

“אירוע חירום לאומי”: דיון חירום על האלימות בחברה הערבית, צילום: דוברות המשטרה

עם זאת, אין די בהצבעה על מחדלי המדינה בלבד, ויש להבחין בין פשיעה לבין אלימות. האחריות למאבק בפשיעה ולהבטחת הביטחון האישי של כל אזרח מוטלת בראש ובראשונה על המדינה. ואילו במאבק באלימות מוטלת על כולנו האחריות לעשות יותר, חרף העובדה שהמנהיגות המקומית עושה רבות בתחום זה. זאת, באמצעות חיזוק והטמעת ערכים במערכת החינוך, הרחבת הפעילויות הבלתי־פורמליות לשילוב בני נוער במסגרות חינוכיות, הפעלת תוכניות ליווי וייעוץ מקצועי לנוער בסיכון, וקידום אמצעי סולחה ופתרון סכסוכים.

יחד עם זאת, החברה הערבית נדרשת גם לבחינה פנימית אמיצה. במקרים לא מעטים, שתיקה קהילתית, חשש משיתוף פעולה עם המשטרה ולעיתים אף נורמליזציה של אלימות - מאפשרים לפשיעה להכות שורש. ישנם יישובים שבהם בעלי עסקים נאלצים לשלם "דמי חסות" (פרוטקשן), אך נמנעים מלהתלונן מחשש לנקמה ובשל חוסר אמון במשטרה. מצב זה משקף אובדן אמון עמוק במערכת האכיפה ובמדינה. הציבור הערבי אינו מאמין שהמשטרה פועלת למענו.

הפתרון, אם כן, אינו יכול להיות חד-ממדי. נדרש שילוב של אכיפה נחושה, השקעה כלכלית וחינוכית, וחיזוק ההנהגה המקומית והקהילתית. המדינה חייבת להוכיח שהיא נוכחת, פועלת ושומרת על החוק באופן שוויוני. יש להעמיק את המאבק בפשיעה המאורגנת באמצעות מודיעין, חקירה ואכיפה נחושה, וכן באמצעות התאמת חקיקה שתוכל לתת מענה הולם לטרור האזרחי המשתולל ברחובות ערינו.

במקביל, על ההנהגה הערבית (הפוליטית, הדתית והחברתית) להוביל שינוי תודעתי ברור, שאינו מתפשר מול אלימות ופשיעה. על החברה הערבית עצמה לחזק את מנגנוני הבקרה הפנימיים, לעודד הנהגה אחראית ואמיצה, ולהוקיע כל גילוי של אלימות. יוזמות קהילתיות, חינוך לערכים של סובלנות ואחריות, ושיתוף פעולה מושכל עם רשויות החוק הם חלק בלתי נפרד מן הדרך לשינוי. אך אין בכך כדי לפטור את המדינה מאחריות.

מפגינים נגד האלימות בחברה הערבית (ארכיון), צילום: ללא קרדיט

הפשיעה אינה זהות, והיא אינה גזירה - היא תוצאה של תנאים שניתן לשנות. זהו מאבק משותף: למען ביטחון אישי, למען צדק חברתי, ולמען עתיד שבו כל ילד, בכל יישוב, יוכל לגדול ללא פחד. רק באמצעות הכרה הדדית באחריות ושיתוף פעולה כן ונחוש, ניתן יהיה לבלום את גל הפשיעה ולהשיב את התקווה לחברה. מי שסבור שהפשיעה תיעצר בשערי היישובים הערביים טועה הוא וטוב שעה אחת קודם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...