הפשיעה הגואה בחברה הערבית בישראל אינה תופעת טבע ואינה גזירת גורל, ואף אינה נגזרת של תרבות או זהות, מדובר במשבר עמוק ורב-שנים, שנוצר כתוצאה משילוב מסוכן של הזנחה ממסדית של ממשלות ישראל לדורותיהן, כשלי גורמי האכיפה, לצד חולשות פנימיות בתוך החברה עצמה כדי להתמודד עם התופעה המאיימת לא רק על החברה הערבית אלא על החברה הישראלית בכללותה.
הנתונים מדברים בעד עצמם, בעשור האחרון חלה עלייה חדה מאוד במספר מקרי הרצח בחברה הערבית, מאחורי כל מספר מסתתר סיפור אנושי: משפחות שנקרעו, ילדים שגדלו בצל אלימות, וקהילות שלמות שאיבדו את תחושת הביטחון הבסיסית.
לצד ההזנחה הכלכלית, בולטת במיוחד אזלת היד של מערכות האכיפה במדינה. שיעורי פענוח של מקרה רצח ואירועים פליליים נמוכים מאוד, נוכחות משטרתית דלה עם אמצעי פעולה דלים ומוגבלים, והיעדר הרתעה אפקטיבית - כל אלו שידרו מסר מסוכן: החוק אינו נאכף באופן שוויוני.
שורשי התופעה נטועים, בין היתר, בשנים ארוכות של הזנחה ממסדית. רשויות מקומיות ערביות רבות מתמודדות עם מחסור כרוני בתקציבים, תשתיות חינוך ורווחה שאינן מספקות, מחסור בדיור לזוגות הצעירים, מחסור באזורי תעשיה ותעסוקה ואחוזי אבטלה גבוהים יחסית. מציאות זו יוצרת קרקע פורייה להתרחבותן של כנופיות פשע מאורגן, המציעות לצעירים חלופה מדומה של כוח, כסף ושייכות.
דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בתופעת הנשק הבלתי חוקי. הערכות מצביעות על כך שעשרות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים מצויים בידי גורמים עברייניים, ורבים מהם זורמים ממקורות צבאיים או הברחות מעבר לגבולות. בהיעדר אכיפה מספקת, נשק זה הופך לכלי זמין לפתרון סכסוכים, לעיתים על רקע אישי או משפחתי, ומוביל להסלמה מהירה וקטלנית. כך גם תחנות סמים פועלות לעיני כל, קשה לצפות לירידה ברמת האלימות. המדינה לא רק נכשלה במניעה, לעיתים נדמה כי היא ויתרה מראש על שליטה.
הציבור הערבי שואל, איך ייתכן שמדינה שהיא מעצמה צבאית, כלכלית וטכנולוגית אינה יכולה להגיע לרוצחים? איך אותה מדינה הצליחה בעבר למגר את הפשיעה בערים היהודיות בנתניה, בבני ברק ובנהריה ואינה יכולה לעשות כן בחברה הערבית? האם זו מדיניות מכוונת של הממשלה וגורמי הביטחון?
עם כל הכבוד, מדינה המתהדרת בהיותה דמוקרטית אינה יכולה להמשיך ולעמוד בחיבוק ידיים מול תופעת הפשיעה הגואה בחברה הערבית.
כראש עיר, פניתי בכתב רבות לראש הממשלה, לגורמי האכיפה, לפרקליטות ולמשטרה, ביקשתי להיפגש איתם וכן הצעתי שורה של פתרונות אך לצערי פניותיי נפלו על אוזניים ערלות.
הטענה כי החברה הערבית והמנהיגות המקומית אינה משתפת פעולה ומתנגדת לנוכחות המשטרה הינה טענת דמגוגית שאין בה שמץ של אמת, הציבור מוכן לכל פתרון שיבטיח לו ביטחון אישי וישמור על חירותו, פרנסתו וכבודו.
עם זאת, אין די בהצבעה על מחדלי המדינה בלבד, ויש להבחין בין פשיעה לבין אלימות. האחריות למאבק בפשיעה ולהבטחת הביטחון האישי של כל אזרח מוטלת בראש ובראשונה על המדינה. ואילו במאבק באלימות מוטלת על כולנו האחריות לעשות יותר, חרף העובדה שהמנהיגות המקומית עושה רבות בתחום זה. זאת, באמצעות חיזוק והטמעת ערכים במערכת החינוך, הרחבת הפעילויות הבלתי־פורמליות לשילוב בני נוער במסגרות חינוכיות, הפעלת תוכניות ליווי וייעוץ מקצועי לנוער בסיכון, וקידום אמצעי סולחה ופתרון סכסוכים.
יחד עם זאת, החברה הערבית נדרשת גם לבחינה פנימית אמיצה. במקרים לא מעטים, שתיקה קהילתית, חשש משיתוף פעולה עם המשטרה ולעיתים אף נורמליזציה של אלימות - מאפשרים לפשיעה להכות שורש. ישנם יישובים שבהם בעלי עסקים נאלצים לשלם "דמי חסות" (פרוטקשן), אך נמנעים מלהתלונן מחשש לנקמה ובשל חוסר אמון במשטרה. מצב זה משקף אובדן אמון עמוק במערכת האכיפה ובמדינה. הציבור הערבי אינו מאמין שהמשטרה פועלת למענו.
הפתרון, אם כן, אינו יכול להיות חד-ממדי. נדרש שילוב של אכיפה נחושה, השקעה כלכלית וחינוכית, וחיזוק ההנהגה המקומית והקהילתית. המדינה חייבת להוכיח שהיא נוכחת, פועלת ושומרת על החוק באופן שוויוני. יש להעמיק את המאבק בפשיעה המאורגנת באמצעות מודיעין, חקירה ואכיפה נחושה, וכן באמצעות התאמת חקיקה שתוכל לתת מענה הולם לטרור האזרחי המשתולל ברחובות ערינו.
במקביל, על ההנהגה הערבית (הפוליטית, הדתית והחברתית) להוביל שינוי תודעתי ברור, שאינו מתפשר מול אלימות ופשיעה. על החברה הערבית עצמה לחזק את מנגנוני הבקרה הפנימיים, לעודד הנהגה אחראית ואמיצה, ולהוקיע כל גילוי של אלימות. יוזמות קהילתיות, חינוך לערכים של סובלנות ואחריות, ושיתוף פעולה מושכל עם רשויות החוק הם חלק בלתי נפרד מן הדרך לשינוי. אך אין בכך כדי לפטור את המדינה מאחריות.
הפשיעה אינה זהות, והיא אינה גזירה - היא תוצאה של תנאים שניתן לשנות. זהו מאבק משותף: למען ביטחון אישי, למען צדק חברתי, ולמען עתיד שבו כל ילד, בכל יישוב, יוכל לגדול ללא פחד. רק באמצעות הכרה הדדית באחריות ושיתוף פעולה כן ונחוש, ניתן יהיה לבלום את גל הפשיעה ולהשיב את התקווה לחברה. מי שסבור שהפשיעה תיעצר בשערי היישובים הערביים טועה הוא וטוב שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו