פנינה ורמי נחום לא נשארו באותו בית. מאז נפילתם של שני בניהם, ניר ואביחי נחום ז"ל, הם עברו יותר מעשרה בתים. בכל פעם ניסו להתחיל מחדש, אך הזיכרון היה חזק מהם. "כל בית נהיה בלתי נסבל", אומרת פנינה. "הקירות, החדרים, כל דבר מזכיר אותם". בשלב מסוים עזבו גם את כרמיאל, העיר שבה חיו, בניסיון להתרחק מהכאב, אך גם המרחק לא עזר. "התגעגענו הביתה", היא אומרת, "בסוף חזרנו".
הזיכרון של הבנים לא נמצא רק בתמונות שמונחות בפינת ההנצחה בבית, אלא חי בכל רגע. בתוך שיחה קצרה, רמי כבר שולף את הטלפון ומראה סרטונים - מבית הספר, רגעים מצחיקים, רגעים משפחתיים, ריקודים וגם קטעים במדים, כחיילי צה"ל. הגאווה בבנים ברורה, ואולי בשל כך גם האובדן גדול כל כך. משפחת נחום איבדה שניים מבניה: ניר נחום ז"ל, לוחם בתותחנים, שנפל בפיגוע בצומת כרכור בשנת 2002; וחמש שנים לאחר מכן נפל אחיו הצעיר, אביחי נחום ז"ל, לוחם בגדוד 932 של הנח"ל. מאז, השכול הפך לחלק בלתי נפרד מחיי המשפחה.
יום הזיכרון, מבחינתם, אינו יום אחד בשנה. "יום הזיכרון הוא לא בשבילנו", אומר רמי, "בשבילנו כל יום בשנה הוא יום זיכרון". בשנים האחרונות הם בוחרים שלא להגיע לטקסים הממלכתיים. במקום לעמוד מול במה, הם נשארים בבית - דלת פתוחה - ומקבלים קצינים, מפקדים וחיילים ששירתו עם הבנים. "חשוב לנו שכל לובש מדים שמוכן להגיע ייכנס", אומר רמי, "חשוב לנו לשמוע. כל אחד מביא איתו עוד זיכרון, עוד סיפור". הם יושבים יחד, מדברים, נזכרים - לפעמים צוחקים, לפעמים שותקים. זהו יום של מפגש, ובתוך המפגשים הללו נבנה גם קשר עמוק נוסף.
הקשר עם קצינות וקציני הנפגעים של צה"ל נמשך יותר מעשרים שנה. הם נכנסים לבית בלי לדפוק בדלת. מה שהחל ברגעים הקשים ביותר הפך עם השנים לקשר עמוק, שחצה מזמן את גבולות התפקיד. סא"ל (מיל') רונית עמרני, קצינת נפגעים ותיקה, זוכרת היטב את אחת הנקודות הקשות ביותר: חמש שנים לאחר שנכנסה לראשונה לבית כדי לבשר על נפילתו של ניר, היא חזרה שוב לאותו פתח - הפעם לאחר נפילתו של אביחי.
לא קורה הרבה שקצינת נפגעים חוזרת לאותה משפחה, ובוודאי לא כשהיא מכירה את הבן עוד מילדות. "תמיד חשבתי שאביחי קצת דלוק עליי", היא אומרת בחיוך עצוב, "הוא היה בחור צעיר, חתיך, מלא חיים, כזה שמאיר חדר". כשהבשורה הגיעה היא הייתה בחופשה. "חשבתי בדרך מה אני הולכת להגיד, איך אני נכנסת, איך אני מדברת", היא משחזרת, "אבל ברגע שנכנסתי לבית לא נשארו מילים". "פנינה ראתה אותי והתחילה לצעוק, 'הבטחת לי שזה לא יקרה שוב'". "התחלתי לבכות, התחבקנו - וזהו. לא היה צריך להגיד יותר כלום".
הקשר הזה מורגש מיד עם ההגעה לבית. לא דופקים בדלת - נכנסים. במרפסת יושבים יחד קצינים, מפקדים ובני המשפחה, שותים תה, אוכלים עוגיות ומדברים. רס"ן שלום דוד קם להביא כיסאות, דואג לכולם, מוזג שתייה. מישהו זורק בדיחה, אחר משיב. לרגעים זה נראה כמו מפגש משפחתי רגיל. "זה כבר לא קשר של תפקיד", אומר רמי, "זה קשר של משפחה".
מי שעומדת היום בראש המערך היא אל"ם מיטל סמט כהן, ראש מחלקת נפגעים בצה"ל, האחראית על ליווי משפחות שכולות מרגע קבלת הבשורה ולאורך השנים. לצידה רונית עמרני, שממשיכה ללוות גם כיום במסגרת מילואים, ורס"ן שלום דוד, שמלווה את המשפחה לאורך שנים. "שלום הוא אחד משלנו", אומרת פנינה. את הדור הצעיר מייצגת רס"ן אביטל מליטינסקי, שנכנסה לבית כחלק מתפקידה והפכה במהרה לחלק מהמעגל. "נכנסתי ולא ידעתי למה לצפות", היא מספרת, "ופתאום הם אומרים לי, את נראית כמו בר, הבת הקטנה. תוך רגע הם הכניסו אותי לחיק המשפחה".
בכניסה לבית ניצבת פינת הנצחה, ועליה פריטים שמספרים את הסיפור כולו: הדרגות, הכומתות, והאולר של אביחי - זה שקיבל ביום הגיוס. לצדם מונח פריט קטן שרמי מצביע עליו ואומר שהוא פועל "כדרך נס" - השעון של אביחי. הוא נפל בשנת 2007, אך השעון ממשיך לפעול עד היום. "הוא מצפצף פעמיים ביום", אומר רמי, "בשש בבוקר ובעשר בלילה". הוא עוצר לרגע ומוסיף בשקט: "אני לא מפחד מהיום שבו השעון יפסיק. עברתי כל כך הרבה שאני לא מפחד מכלום. אני מפחד מדבר אחד - שעוד פעם ידפקו לנו בדלת".
בזמן שהוא מדבר, היד של רונית מונחת על כתפו, תנועה טבעית. כך זה נראה כאן כבר שנים. קציני הנפגעים אינם רק מלווים את המשפחה, אלא חלק ממנה - מנחמים, מחזיקים ועוזרים במאבק להמשיך בחיים. לא לשכוח - כי זה בלתי אפשרי - אלא להמשיך לחיות לצד הזיכרון.
החיים, אומרת פנינה, לא ממשיכים מתוך בחירה. "בשנה הראשונה אחרי שנפלו לי הבנים, איזה אב שכול אחד אמר לי שאין לי ברירה אלא להמשיך", היא נזכרת. "זה עיצבן אותי מאוד - מי אתה שתגיד לי מה אני צריכה להרגיש, ומי אתה שתחליט בשבילי איך להתמודד עם הכאב". היא עוצרת. "אבל היום אני מבינה. הוא צדק - אין לי ברירה אחרת. חייבים להמשיך. צריך למצוא את הדרך להמשיך לחיות". בתוך הדרך הזו, הם בחרו לא להישאר לבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו