ביום הזיכרון, כאשר הצפירה מפלחת את האוויר ומדינת ישראל כולה עוצרת, נדמה שהזמן עומד מלכת. הרחובות דוממים, העשייה פוסקת, והחברה הישראלית כולה מתלכדת סביב זכרם של הנופלות ושל הנופלים.
בשנים האחרונות, במציאות מתמשכת של דריכות ושל אי-ודאות, הִטשטשו הגבולות בין השגרה לחירום, בין החזית לעורף, בין ימי חול לימים טובים. ובכל זאת, יום הזיכרון הוא עוגן – רגע קולקטיבי שבו אנו מתכנסים יחד, וכל אחד לעצמו, סביב הזיכרונות והמורשת שהותירו לנו הנופלים. מביטים פנימה והחוצה ומבינים שהעבר כרוך בהווה: מעצב את דרכנו ומחייב אותנו ללמוד, להשתפר, להיות טובים יותר.
עבור המשפחות השכולות, האובדן נוכח תמיד. הוא מתקיים בגבולות יום הזיכרון ומחוצה להם, גולש, גודש ומגיע לכל פינה. השנים החולפות אינן מקהות את עוצמת הגעגוע, והזיכרון חי. הוא חלק מהזהות האישית והמשפחתית, הוא ניבט מכל עבר ושזור בכל רגע – ברגעי משבר, ברגעי אור ובשגרה.
במסע החיים אש ההמשכיות לא נכבית. לעיתים היא נחלשת, לעיתים זקוקה לתקווה או לחיזוק, אבל תמיד בוערת. כל משפחה מוצאת את דרכה לזכור, לחיות את שהיה ואת היש, לבנות ולמצוא משמעות. הדרכים שונות והנתיבים מגוונים, אך משותפת לכולם האהבה שחיה ופועמת גם כשהאהובות והאהובים חסרים. אהבה שאין לה תנאי. אהבה שלא אוזלת לעולם. אהבה שכוחה לא יתואר.
סיפורי חייהם ומותם של הנופלים הם מצפן מוסרי שמתווה את דרכנו. הם מחייבים אותנו לשאול לא רק כיצד אנו זוכרים – אלא כיצד אנו חיים. כיצד אנו מחזקים את החיבורים בינינו, כיצד אנו תומכים זה בזה וכיצד אנו מבטיחים שהמחיר הכבד ששילמנו הנופלים למען חירותנו וביטחוננו, והמחיר שמשלמים בני משפחותיהם, לא יהפכו למובנים מאליהם.
ביום הזיכרון אנו מרכינים ראשנו לפני הנופלים, לפני המשפחות, ואיתן. ובו בזמן אנו עומדים זקופים ומביטים אל העתיד – אל החברה שאנו מבקשים להיות: חברה שמקדשת את החיים ויודעת גם לזכור, חברה חזקה ומלוכדת ביום הקדוש הזה ותמיד, חברה שהערבות הדדית בה היא אבן יסוד.
זו חובתנו היומיומית – לא רק לזכור את הנופלים ביום הזה, אלא לשאת את ערכיהם עמנו בכל ימות השנה, לנהוג באחריות, ברגישות ובסולידריות, ולפעול כדי לבנות חברה צודקת, מכבדת ומלוכדת, שתהיה ראויה באמת לזיכרון שהם הותירו לנו.
הכותבת היא ראש מחלקת הנפגעים והנפגעות בצה"ל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו