לא לוותר על הוויכוח, כן לשמור על הבית של כולנו | עמר לחמנוביץ

השבוע הלאומי שבין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות הוא מסלול חתחתים שאמור לכלול בתוכו את מנעד תחושות הבטן של האומה: מ"עומדים עלינו לכלותנו" ועד "נצח ישראל לא ישקר", מ"נס לא קרה לנו" ועד "שאגת הארי". היכולת לשנות פזה רגשית היא פטנט ישראלי. החברה הישראלית לא צריכה "ימי עיבוד", יש לה את כ"ז בניסן עד ה' באייר.

הנצחיות של העם היהודי נכנסה למאיץ חלקיקים ב־100 השנים האחרונות. אנחנו יודעים לקום מן האפר, לנער בגדי סחבות ולעמוד זקופים, כשלדי אדם, ולהיות מעצמה טכנולוגית וכלכלית - וכל זאת כמעט כהרף עין. בהיסטוריה קרובה על פני 80 שנה עמדנו בסכנת הכחדה ממשית אבל הקמנו מדינה; עברנו לפחות שלוש מלחמות קיומיות, ועדיין גדלנו בקצב אקספוננציאלי לאוכלוסייה פורה, יצרנית ויצירתית. מי מאיתנו לא מחכה ליום הזה בשנה, שבו מתפרסמים הנתונים הדמוגרפיים שלנו? עד שנת 2029 כנראה נהיה 11 מיליון. כן ירבו.

עם זאת, קצת עצוב להודות, בשנים האחרונות הימים הלאומיים הפכו לימים הלעומתיים שלנו. לא כי קדושת יום השואה ויום הזיכרון נפגמו, ולא כי הייחודיות של יום העצמאות בלוח השנה העברי כבר אינה בתוקף, אלא כי נוצר פער עצום בין העוצמות של הימים הללו לעומת השגרה הלאומית שלנו ביתר ימות השנה.

הפער הזה אינו רק רגשי - הוא פער של התנהלות. בשבוע אחד אנחנו יודעים בדיוק מי אנחנו: עם שיש לו זיכרון משותף, גורל אחד וסיבה מספקת להתכנס סביבה. אין כאן ימין ושמאל בצפירה, אין קואליציה ואופוזיציה ליד קבר טרי.

ואז מגיע ו' באייר.

שום דבר לא "מתקלקל" ביום שאחרי, אבל אנחנו חוזרים להיות מה שאנחנו גם יודעים להיות: חברה ויכוחית וחשדנית. מחלוקת היא חלק בלתי נפרד מחברה חיה, יצירתית, דמוקרטית. הבעיה מתחילה כשהמחלוקת הופכת לברירת המחדל היחידה. כשהוויכוח כבר לא משרת בירור, אלא מגדיר זהות. כשלא רק חלוקים על הדרך, אלא מתקשים להסכים שיש דרך משותפת בכלל.

וכשזה קורה, גם הימים הלאומיים מקבלים גוון אחר. הם מתחדדים על רקע היום־יום. הם כמעט מהפה אל החוץ; מזכירים לנו לא רק מאיפה באנו אלא גם עד כמה התרחקנו מהיכולת הפשוטה, הבסיסית, גם להסכים. לא רק להסכים. גם.

כך נוצרת תחושה כמעט פרדוקסלית: אנחנו לא מאבדים את היכולת להתאחד, אלא מפעילים אותה לפרקי זמן קצרים מאוד (זוכרים את הימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר?). יודעים להיות יחד, אבל מתקשים להישאר כך. כאילו אחדות היא אירוע, ולא תשתית. ולפתע המילים היפות של הימים הלאומיים הן מהפה אל החוץ. כמו הדיבור החלול על "שנאת חינם" בערב ט' באב - שמתנפץ אל המציאות עם הסעודה ששוברת את הצום.

אסור לוותר על הוויכוח, אבל חייבים להשאיר מקום לבית שבו הוא מתנהל. צו השעה הוא לקחת מעט מהקדושה של השבוע החולף אל תוך החול של ו' באייר. כי בנפשנו היא.