ישנם סיפורים שמצליחים לזקק לתוכם מדינה שלמה. לא רק את הכאב, אלא גם את מה שמחזיק אותה יחד - האמונה, האחריות, והיכולת של אנשים שונים לחלוטין זה מזה למצוא את עצמם מחוברים ברגע אחד גורלי. כזה הוא סיפורו של יעקב קרסנינסקי ז"ל, לוחם מג"ב ובן למשפחה חרדית-ליטאית משכונת רמות בירושלים, שנפל בקרב בקיבוץ נחל עוז בבוקר ה-7 באוקטובר, והציל במעשיו עשרות משפחות.
הסיפור הזה אינו רק סיפור של גבורה בשדה הקרב. זהו גם סיפור על מעבר בין עולמות - בין ירושלים החרדית לקיבוץ בעוטף עזה, בין חינוך ישיבתי לשירות ביחידת מסתערבים ובין משפחה שכולה לקהילה שניצלה. דרך עדויותיהם של אחותו אור ושל העיתונאי אמיר תיבון, תושב נחל עוז שחייו ניצלו באותו בוקר, מתגלה דמותו של לוחם יוצא דופן, מדויק, חד, שקט ובעיקר כזה שפעל מתוך תחושת שליחות עמוקה.
יענקי גדל בבית חרדי ליטאי מובהק. "הבית שלנו הוא בית חרדי ליטאי מאוד", מספרת אחותו אור. "קהילה מאוד ברורה, מסגרת מאוד ברורה. הוא היה ילד רגיל, בתלמוד תורה מגיל שלוש". אבל בתוך ה"רגיל" הזה, היא זוכרת גם פרטים קטנים שהפכו אותו לייחודי. "הוא היה ילד מאוד מופנם, מאוד חמוד והייתה לו אובססיה, הוא היה אוסף פליימוביל מגיל קטן, שנמשך גם עד סוף הישיבה. משהו כמו עשרת אלפים חלקים. זה היה משהו שכולם הכירו אצלו".
הוא לא בלט כרעשן או כמנהיג טבעי בילדותו, אבל כבר אז הייתה בו תכונה שתלווה אותו גם בהמשך הדיוק והשקט, התבוננות, ויכולת להתעמק עד הסוף. ההחלטה להתגייס לא הייתה מובנת מאליה. למעשה, גם במשפחה לא יודעים להצביע על רגע אחד שבו זה קרה.
"זו שאלה יפה, כי אף אחד לא באמת יודע לענות עליה", אומרת אור. "אבל כן גדלנו בבית עם אהבה מאוד גדולה לעם ולמדינה". בשלב מסוים, יעקב קיבל החלטה לעזוב את הישיבה ולהשלים בגרויות מהלך לא שיגרתי עבור צעיר מהעולם החרדי.
בתוך פחות משנה הוא השלים בגרות מלאה עם ממוצע של 108. "זה לא נתפס", אומרת אור. "ואז הוא עשה פסיכומטרי והוציא 776. זה ציון שאחד לאלפים מוציא. יותר ממה שרופאים צריכים. הוא עשה בשנה מה שאנשים לא מצליחים בארבע שנים".
אבל למרות הנתונים האקדמיים המרשימים, הכיוון שלו לא היה לאוניברסיטה אלא לשירות קרבי משמעותי. הוא סימן לעצמו יעד ברור - יחידת המסתערבים של מג"ב. גם כאן הדרך לא הייתה פשוטה. בקורס הראשון הוא בחר לפרוש. "הוא אמר לנו: אין לי מספיק את מה שצריך", מספרת אור. "המפקדים היו המומים. הם לא רגילים שמישהו פוסל את עצמו". למרות שפרש הוא לא ויתר, חזר למחזור הבא, עבר את ההכשרה בהצלחה, ובהמשך אף הפך למפקד צוות.
התכונה הזו של הקפדה כמעט אובססיבית על סדר וארגון הפכה לסימן ההיכר שלו כמפקד. "החיילים היו מתלוננים עליו", מספרת אור. "הוא היה מפקד עם הפרעת סדר וניקיון קשה". ומסיפה פרט חשוב: "הוא לא היה נותן להם ללכת לישון אם האפוד לא מסודר. הוא היה אומר להם אם קופצים באמצע הלילה, אתם חייבים להיות מוכנים". המשפט הזה, שנשמע כמעט טכני בשגרה, קיבל משמעות אחרת לחלוטין בבוקר שמחת תורה.
יעקב בכלל לא היה אמור להיות שם באותו סוף שבוע. זה היה חג שני, והוא היה אמור להיות בבית. אבל ערב קודם לכן, הוא קיבל החלטה קטנה כזו שנראית כמעט שולית ברגע האמת. חבר קרוב מהיחידה, שהתארס זמן קצר לפני כן, רצה להיות עם ארוסתו, יעקב התנדב להחליף אותו.
בשעה 6:30 בבוקר, כשהחלו היריות והאזעקות, יעקב עם הצוות בנחל עוז בכוננות. הוא כבר היה ער. הוא היה הראשון לזהות שמשהו חריג מתרחש. "הוא עלה לגג כדי להבין מה קורה", מספרת אור. "והוא קלט מיד. הוא היה מאוד חד".
תוך רגעים הוא הקפיץ את הצוות שלו. בזכות אותה הקפדה על סדר, הלוחמים לא נזקקו לזמן התארגנות, הם היו מוכנים. במקביל, יענקי יצר קשר עם רבש”צ קיבוץ נחל עוז, אילן פיורנטינו, והבין את היקף החדירה.
כאן הגיע הרגע שבו נדרש לא רק אומץ אלא גם שיקול דעת. הכוח שעמד לרשותו היה קטן. 11 לוחמים בלבד. מולו עשרות, ובהמשך מאות מחבלים. יעקב קיבל החלטה לא פשוטה: לפצל את הכוח לשתי חוליות, כדי לייצר מענה רחב יותר בשטח.
לפי התחקירים שנמסרו למשפחה, בשלוש השעות הראשונות של הלחימה הצליחו הלוחמים לחסל למעלה מ-200 מחבלים. "זה 11 אנשים מול מאות", אומרת אור. "זה לא משהו שנתפס". באותו זמן, בתוך אחד הבתים בקיבוץ, ישב אמיר תיבון עם משפחתו. הוא לא ידע מי נלחם בחוץ אבל הבין מהר מאוד שמישהו מצליח לבלום את האסון.
"יעקב קרסנינסקי והלוחמים שלו הצילו את כל השכונה שלי", הוא אומר. לדבריו, סמוך לשעה שבע בבוקר הגיע הכוח לשכונה והחל להילחם מטווח קצר, בין הבתים. "הם בלמו מעשי רצח וחטיפה. הם פשוט עצרו את זה". הקרב היה קשה. אילן פיורנטינו הרבש"צ ויענקי קרסנינסקי נפלו בו. אבל גם לאחר מותו, הסיפור לא הסתיים.
"יעקב המשיך לשמור עלינו גם אחרי מותו", מתאר תיבון. גופתו נותרה סמוך לאחד הבתים, והלוחמים שנותרו בחיים חזרו שוב ושוב לאזור, כדי לוודא שלא תיחטף לעזה. "כל פעם שהם עברו שם, הם מנעו ממחבלים נוספים להיכנס לשכונה".
בשעות אחר הצהריים הגיע למקום אביו של אמיר, האלוף במילואים נעם תיבון, כדי לחלץ את המשפחה. "הוא סיפר לנו שהבית מוקף בגופות של מחבלים, וביניהן גם גופה אחת של לוחם ישראלי. לא ידענו מי זה".
באותן שעות ממש, בירושלים, משפחת קרסנינסקי עדיין לא ידעה דבר. הקהילה החרדית הייתה מנותקת מהמידע. האזעקות נשמעו, אבל התמונה המלאה לא הייתה ברורה. אור ניסתה ליצור קשר עם אחיה שוב ושוב. "שלחתי לו הודעות. רק וי אחד. זה משהו ששרט אותי".
אמה הבינה מוקדם שמשהו לא בסדר. "הדבר הראשון שהיא אמרה זה רגע, מה עם יאן?". ההורים ישבו והתפללו וקיוו לטוב, אבל בשעה 17:00 הגיעה הדפיקה בדלת.
"אבא שלי הסתכל בעינית ולא פתח. ואז הוא פשוט הלך אחורה", משחזרת אור. הרגע שבו הכל התבהר הגיע מיד אחר כך. "לראות חמישה אנשים על מדים של מג"ב באמצע חג, בתוך שכונה חרדית, זה לא דבר שקורה". עוד לפני שנאמרה מילה, אמה הבינה. "היא אמרה להם, אל תדברו אני הבנתי".
ימים לאחר מכן, כשהתמונה החלה להתבהר, נוצר הקשר בין משפחת קרסנינסקי לבין אמיר תיבון. שיחה אחת הפכה לביקור. ביקור הפך לקשר. "ישבנו אחד מול השני, וישר נוצר חיבור מאוד חזק", מספר תיבון. "אנחנו מאוד שונים היא אישה חרדית מירושלים, אני מקיבוץ בעוטף. אבל הסיפור של יעקב חיבר בינינו".
באחד הרגעים השקטים של אותו מפגש, ביקשה אמו של יענקי דבר פשוט. "היא ביקשה שאני אתן לה יד, כדי להרגיש את האנשים שהבן שלה הציל". שנה לאחר מכן, באוקטובר 2024, התכנסו יחד בני המשפחה, לוחמי הצוות ותושבי נחל עוז. בגינה של משפחת תיבון ניטע עץ רימון לזכרו של יענקי. מאז הוא גדל, מתבסס, שולח שורשים.
היום ערב יום הזיכרון לנופלי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, מתקיים טקס "בדרכם" להנצחת עשרות יוצאות ויוצאי החברה החרדית שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. טקס ייחודי המאיר את סיפוריהם האישיים ואת מסע חייהם המורכב כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.
הטקס, ביוזמת ארגון "יוצאים לשינוי", מכינת "גוונא" וארגון "מתייצבים אל הדגל", ובשיתוף משרד הביטחון ועיריית ת"א-יפו, מפגיש בני משפחות, חברים ובני ובנות הקהילה למעמד מרגש של זיכרון משותף, השוזר עדויות אישיות, דברי הספד וקטעי תרבות. לצד ההנצחה, האירוע מדגיש את תרומתם וגבורתם של הנופלים ואת בחירתם האמיצה להשתלב ולפעול למען המדינה, עדות חיה לשייכות, אחריות והמשכיות.
כאן הבאנו סיפור על לוחם אחד, שבמעשיו האחרונים לא רק הציל חיים אלא חיבר בין עולמות שלמים. בין רמות לנחל עוז, בין חרדים לחילונים, בין כאב לתקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו