"הילדים חיו את ה'ביחד' בצבא, עלינו להמשיך בדרכם"

שבועות ספורים לפני תחילת "שאגת הארי", המריאה לווייטנאם קבוצה של גברים ישראלים בעלי רקע מגוון, בני גילים שונים, ומכל רחבי הארץ. 38 איש, שחלקם הסכימו להצטרף למסע משום שקסם להם הכלל שאין הכרח לדבר על רגשות, ואחרים - משום שעבורם זו היתה הפעם הראשונה שבה בחרו להשתייך ל"משפחת השכול".

זו היתה קבוצה של אבות שכולים, שאיבדו את בניהם או בנותיהם במערכות ישראל - ובעיקר במלחמת חרבות ברזל. את המסע הראשון מסוגו, שיזמה עמותת "אור למשפחות", הוביל רמי אורן, אב שכול בעצמו.

"לפעמים בקבוצות טיפוליות לגברים יותר קשה לדבר ולהתבטא", מסביר שי אלבוים, אביו של שריה ז"ל, שנפל בדרום לבנון בנובמבר 2024. שי הצטרף לטיול בעקבות ישראל חן, אבא של דרור ז"ל. השניים הכירו כשבניהם נפלו יחד. "בפועל אנחנו מדברים, שומעים זה על זה ואיך כל אחד מתמודד עם השכול. בקבוצה הזו יש אנשים חזקים, רואים את העוצמות שלהם, יש מה ללמוד מהם".

כל אחד מהמשתתפים אמנם נתן לשכול מקום שונה בחייו, אבל דבר אחד היה משותף לכולם: הבחירה בחיים. "כשעידן נפל, הבנתי שקיימות שתי אפשרויות: לחיות או לעצור", מספר ארנון רז, אביו של עידן ז"ל שנפל במוצב פגה ב־7 באוקטובר. "הבחירה בחיים היא לא רק ביטוי לחוזק, אלא החלטה שמתקבלת כל בוקר מחדש. וזה דבר קשה. אני בחודשיים הראשונים לא הצלחתי".

"מרעיד מבפנים"

יוסי מלכה, אביו של מתן ז"ל, אומר שהבחירה נקשרה אצלו בתפקידו במשפחה. "חשוב לי להראות לילדים שלי חיוניות, כי העיניים נשואות אלי", הוא מנמק. "בשבעה הייתי נכנס לשירותים לבכות, בוכה את החיים, שוטף פנים, מחכה שהאדום יעבור ויוצא. הילדים יודעים שאני לא עשוי מאבן, אבל כשאתה רואה את אבא שלך בוכה, זה מרעיד מבפנים". יגאל עידן, אביו של גיא ז"ל, שנפל בלבנון, מצטרף: "יש מאחוריי משפחה, ילדים, נכדים. מישהו צריך להיות המשענת, הדמות שנותנת את הדוגמה".

לפעמים עצם הטיול הפגיש את האבות עם זיכרונות מיוחדים. "את הידיעה על דרור קיבלתי בנפאל, באנפורנה", מספר אבי אלטון, אביו של דרור ז"ל, ביום של טיול בהרים שבסאפה. "אהבנו מאוד לטייל יחד. כאן, באמצע המסלול, הייתי צריך אוויר, היה לי קשה. שיתפתי את מי שהיה לידי, ואני אפילו לא מכיר אותו. אבל כולנו פה עוברים את זה, גם מי שפחות מדבר: זו קבוצת שווים ויש את האפשרות לדבר חופשי, שיבינו ויקבלו אותי כמו שאני".

אחד הדברים שאפיינו את הטיול הזה עבור משתתפיו הוא שהם לא נצרכו להלך בין הטיפות כדי לדבר על ילדיהם. "אנחנו כמו משפחה, יותר ממשפחה" אומר אלטון על ארנון רז וארז בן סימון, אביה של אדר ז"ל שנפלה בזיקים ב־7 באוקטובר.

השלושה הכירו בקבוצה להורים שכולים של משרד הביטחון, ויצאו יחד למסע. "אנחנו מבינים אחד את השני. אותה שיחה עם בנאדם שלא חווה שכול, לא תהיה אותו הדבר. הוא כמוני". גם אבי מרציאנו, אביה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל ששירתה ב־7 באוקטובר במוצב נחל עוז, שותף להרגשה. "כשאתה בסביבה של אבות שכולים, אתה מרגיש שאף אחד לא שופט אותך", הוא אומר, "הלוואי ולא הייתי מכיר את יגאל", הוא מוסיף ומתייחס ליגאל כהן, אביה של הדר מרים ז"ל, ששירתה עם נועה במוצב.

"הבנתי שלא הבנתי דבר"

אחד הנושאים שעלו בין משתתפי הקבוצה היה התגובות לשכול. "יש לי חבר שנהרג במלחמת לבנון השנייה ותמיד חשבתי שאני מבין את המשפחה שלו", מספר ישראל חן, אבא של דרור ז"ל. "כשזה קרה לי, הבנתי שלא הבנתי כלום".

"מה זה 'משתתף בצערך?' זה משפט גנרי", תוהה יוסי מלכה, שנמנע מלהציג את עצמו כאב שכול בפני זרים. "אני מבין שרוצים להזדהות, אבל דבר לא דומה לזה. אם אני אגיד, ירחמו עלי ואני לא מחפש את זה". ארז בן סימון מזדהה: "בעבר ריחמתי על משפחות שכולות. היום, אני לא רוצה שירחמו עלי, אני רוצה שיתנהגו איתי רגיל".

"המכנה המשותף רחב"

"לשכול יש סטיגמה", סבור ארנון רז אחרי שהקבוצה פוגשת בתיירות ישראליות במהלך המסלול. "מצפים מאיתנו כל הזמן להיות מסכנים ולבכות. יש אמא שכולה שלא יוצאת מהבית בגלל החשש ממה יגידו ואיך יתייחסו אליה אם תבחר להתאפר או לשמוע מוזיקה. החברה צריכה לכבד. כל משפחה בוחרת בדרך שמתאימה לה".

אבל מעבר לשותפות בניסיון ובתחושות, נראה שלאבות בטיול היה גם מסר גדול יותר לכלל החברה. שי אלבוים תמצת אותה בשני משפטים: "הילדים האלו חיו את ה'ביחד' בתוך הצבא. זה מסר בשבילנו, שהמכנה המשותף של העם רחב וצריך להמשיך בדרכם".

"עושים הכל מכל הלב"

"זה לא רק מפעל חיי, זה גם מפעל שמייצר חיים לאלה שחייהם קרסו וחשכו, אחרי שהבן הגיבור שלהם יצא לקרב ולא חזר", אומרת עירית אורן גונדרס, מייסדת ויושבת ראש של עמותת "אור למשפחות", שהוציאה את הקבוצה לווייטנאם.

"היעד העיקרי שלי זה להחזיר את ההורים לשגרת חיים", מספרת אורן גונדרס, שתקבל השבוע את פרס ישראל למפעל חיים. "אני רואה הורים שחזרו ללבוש לבן, שהתחילו לרקוד, שאומרים לי שהחזרתי להם את הרצון לחיות. מבחינתי זה מה שנותן לי את הכוחות להמשיך ולעשות עוד".

את העמותה היא ייסדה לפני 18 שנה, והיא פועלת למען משפחות שכולות. "העמותה נוסדה מתוך כאב עמוק ואהבה גדולה שרחשתי להורים של חיילים וקצינים שהכרתי ונהרגו בשירותם הצבאי", מספרת אורן גונדרס. לדבריה, מאז 7 באוקטובר הפעילות התרחבה מאוד. "למעשה, ירדנו בדור, כי יש הורים צעירים יותר שהצטרפו, אחים, ילדים ואפילו סבים וסבתות שאנחנו מבקשים לחבק".

והאבות בהחלט חשו את החיבוק. "בכל החושך שאנו נמצאים, את מכניסה לנו תקווה לחיים חדשים", כתב אחד המשתתפים בטיול. יוסי מלכה סיפר: "העמותה מחבקת אותנו בצורה שלא תיאמן. הם לא חייבים לנו כלום והם עושים מעל ומעבר".

אורן גונדרס מסבירה: "אנחנו עושים הכל מכל הלב, בשם הערבות הדדית, ואני קוראת לכל מי שיכול לקחת חלק, לתמוך ולהצטרף אלינו. אנחנו כחברה, כיהודים, כעם ישראל, מחויבים למשפחות האלה יום־יום, שעה־שעה, ולכל אורך החיים. החותם שהחללים השאירו בגבורה שלהם, זה חותם עולם".