לא רק בימי הזיכרון: אלה האנשים שלכבודם הופעלו צפירות מיוחדות

ברחבי ישראל פזורים קרוב ל-3,000 צופרים המופעלים ע”י פיקוד העורף, ומשרתים מטרה כפולה: בימים כתיקונם (אם אפשר להגדיר זאת כך) הם משמיעים לנו אזעקות כשצריך לחפש מקלט, ובימי הזיכרון הם משמיעים לנו צפירות, שלפי החוק אמורות לעצור את העבודה, התנועה והשידורים לטובת התייחדות עם האנשים שחייהם הוקרבו למען כולנו.

אבל מי בכלל החליט שצפירה היא הדרך לזכור את הנופלים? למה דווקא בשעות ובאורכים שאנחנו מכירים היום? ומתי חרגו מהנורמה והשמיעו צפירות מיוחדות?

צפירה שנולדה מלוויה

צפירות הזיכרון הראשונות בישראל הושמעו בנובמבר 1949, ביוזמתן של מספר מועצות מקומיות, בזמן קיומן של הלוויות חללי קרבות ישראלים. ההשראה היתה מנהג דומה ביום הזיכרון הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. כלומר, הצפירה בישראל לא הגיעה כיוזמה ממשלתית, אלא מתוך נוהג שישראלים ראו חיילים בריטים בימי המנדט מקיימים והחליטו לחקות.

הדפוס אומץ שנה לאחר מכן במסגרת הטקסים הממלכתיים שנערכו לזכר חללי מלחמת העצמאות, ועם קביעתו של יום הזיכרון בד' באייר שולבה צפירת הזיכרון בטקסים הרשמיים.

שלוש צפירות ביום אחד

גם לאחר הנהגת הצפירות, הן לא התקבעו מייד במתכונתן הנוכחית:

בשנות ה-50 נהגו להשמיע שתי צפירות ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל – אחת ב-7:00 בבוקר, בזמן הדלקת נרות זיכרון בבתי העלמין, ושנייה בסיום יום הזיכרון, רגע לפני המעבר לחגיגות העצמאות.

בשנת 1958 נוספה צפירה שלישית ב-10:00. השעות המדויקות שונו מספר פעמים, ואף לא היו אחידות בכל רחבי המדינה. גם אורכי הצפירות שונות, כאשר השיא היה ב-1952, עם הארכת דקת הדומייה רגע לפני חגיגות יום העצמאות לשלוש דקות. אך מאז 1958 הצפירה המוקדמת והמאוחרת קוצרו וזו של שעת הבוקר המאוחרת הפכה למרכזית ולארוכה ביותר (2 דקות).

ב-1959 הוחלט להפעיל צפירה גם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, וגם כאן, תחילה היא הושמעה על הבוקר, ב-8:00.

ב-1969 הוחלט שיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יתחיל כבר מהערב הקודם, כמו רוב המועדים היהודים, והצפירה הראשונה הועברה מ-7:00 ל-19:00.

רק בשנות ה-80, בעקבות תלונות על המעבר הדרמטי מצפירה לחגיגות, הוחלט לבטל את הצפירה האחרונה שחתמה עד אז את יום הזיכרון. לבסוף התקבעו הצפירות על שעה 20:00 בערב הקודם (דקה אחת) ו-11:00 ביום הזיכרון עצמו (שתי דקות). ב-1989 הועברה גם הצפירה של יום השואה מ-8:00 ל-10:00 (שתי דקות).

דגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן, יקוימו אזכרות ועצרות עם, ייערכו טקסי התייחדות במחנות צה"ל ובמוסדות החינוך, תוכניות השידורים יביעו את ייחודו של היום".

הצפירות החריגות: כאשר האבל לא מחכה ליום הקבוע

באופן מובן, לא נהוג להשמיע צפירות מלבד אלו של ימי הזיכרון – אך בהחלט היו מקרים שבהם עשינו זאת ועצרנו את החיים במדינה בשל אירועים בולטים. עד כה אירעו בדיוק חמישה מקרים כאלה:

דצמבר 1970: צפירה כמחאה בינלאומית

יום לאחר שרוסיה הסובייטית גזרה מוות על מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב, חברי קבוצת "מבצע חתונה", הושמעה בישראל צפירת זיכרון. השניים היו יהודים מסורבי עלייה שניסו לחטוף מטוס מלנינגרד כדי לברוח לישראל. גזר דינם החמור עורר סערה בינלאומית — וישראל ביטאה את עמדתה באמצעות הצפירה. בסופו של דבר הומתקו עונשיהם למאסר, ושניהם זכו לעלות לישראל לאחר שחרורם.

דצמבר 1973: פרידה ממייסד המדינה

ביום הלווייתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון, הושמעה צפירה. בן-גוריון נפטר בגיל 87, פחות מחודשיים לאחר מלחמת יום הכיפורים. הצפירה לא רק ציינה פטירת מנהיג — היא נשמעה בזמן שהמדינה עוד הייתה אבלה ממלחמת יוה"כ, ועם ישראל היה שרוי בתדהמה כפולה.

אוקטובר 1974: צפירה לפני שנה למלחמה

פחות משנה לאחר מכן, לפני טקסי הזיכרון לציון שנה למלחמת יום הכיפורים, הופעלו הצופרים ברחבי המדינה. זו הייתה שנה שבה הצלקות של מלחמת יום הכיפורים עוד דיממו, ומאות משפחות עדיין עיכלו את האובדן. הצפירה נועדה לסמן שאסון לאומי כה עמוק אינו ממתין ליום הזיכרון הרשמי.

נובמבר 1982: אסון צור

צפירה הושמעה ברחבי הארץ גם מספר ימים לאחר "אסון צור הראשון", שבו התמוטט בניין המטה הישראלי בצור שבלבנון — אסון שבו נהרגו 91 ישראלים. זה היה הרגע הקשה ביותר לישראל בלבנון עד אז — פיגוע התאבדות שגבה את חייהם של 75 חיילים ו-14 אנשי שב"כ ומוסד. הצפירה שנשמעה ימים ספורים לאחר מכן ביטאה אבל לאומי כבד.

נובמבר 1995: עצירה לקבורת ראש ממשלה

הצפירה האחרונה עד כה שהושמעה מחוץ ללו"ז הממלכתי הרגיל היתה ביום הלווייתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, שנרצח ב-4 בנובמבר. העובדה שראש ממשלה ישראלי נרצח ע"י אזרח המדינה הפכה את מותו לאירוע טראומטי במיוחד, שהצדיק צפירה שלא בזמנה.

מה מייחד את הצפירה הישראלית?

ציון דקת דומייה הוא נוהג מקובל בעולם, ובפרט בארצות המערב – אך הנוהג ללוות את דקת הדומייה בצפירה נעשה נדיר מאוד במאה ה-21. בארצות בעלות מסורת נוצרית נוהגים בד"כ לדנדן בפעמוני כנסיות. ביפן נהוג להכות מכות קצובות בגונג בעת דקת הדומייה. ישראל היא אחת המדינות האחרונות שמשמיעות צפירה לצורכי זיכרון, וככל הנראה היחידה שבה הצפירה מושמעת בכל המדינה. מוזיאון ההנצחה למלחמות מלטה בוולטה משמיע צפירה בכל יום ב-12:00, אך היא מושמעת רק באתר הזיכרון עצמו.