התחנה האחרונה לפני המדינה: סיפורו של "רציף הדמעות"

"רציף הדמעות" היה השם ההיסטורי של הרציף בנמל חיפה, ממנו גורשו יהודים שניסו לעלות לארץ ישראל באוניות המעפילים, לאחר שנתפסו האוניות הוסבו ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין, שהוקמו על ידי הבריטים בשנת 1946.

הבריטים הקימו את מחנות המעצר של קפריסין, על רקע ההגבלות שנקבעו ב-"ספר הלבן". "הספר הלבן" של 1939, שפורסם ערב מלחמת העולם השנייה, קבע מכסה של 75 אלף עולים יהודים בלבד לחמש שנים, והתנה כל עלייה נוספת בהסכמת הערבים. בשורה מטלטלת עבור היישוב היהודי בארץ.

בתגובה לכך התגבשה, ביוזמת ההגנה והנהגת היישוב, תנועת העלייה הבלתי־לגאלית לארץ ישראל, שהתרחבה במיוחד לאחר השואה.

המחנות נוהלו במתכונת של כלא: גדרות תיל, מגדלי שמירה ופיקוח מתמיד. המעפילים התגוררו באוהלים ובמבני פח והתמודדו עם קשיים שנבעו מתנאי המעצר. 

היישוב היהודי בארץ ישראל ניסה לסייע לעצורים ולפעול לשחרורם. הגוף המרכזי שפעל בארץ ישראל למען עצורי קפריסין היה "הוועד למען גולי קפריסין", שהוקם ביוזמת הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וארגון הג’וינט. 

תפקידו היה לרכז את הסיוע מהיישוב: איסוף תרומות ושליחת חבילות של כסף, מזון וחפצים. בנוסף משלוח של צעצועים, ספרים, עיתונים וכלי עבודה, כדי לספק תעסוקה ולהקל על השגרה במחנות. 

בחגים נשלחו גם מאכלים מתאימים וציוד לקיום מצוות, והוועד סייע בהסדרת פעילויות תרבות. בתוך המחנות עצמם נבנתה לאורך הזמן שגרת חיים קהילתית: מסגרות חינוך, מרפאות והתקיימו שיעורי עברית. 

באפריל 1948 הגיעה לקפריסין אפילו משלחת תרבותית ובה שושנה דמארי, אז בת 25 וכבר זמרת מוכרת והפסנתרן משה וילנסקי, לסבב הופעות. 

מחנות המעצר בקפריסין פעלו מאוגוסט 1946 ועד פברואר 1949. המעפילים שנכלאו בהם, בחלקם שורדי שואה, שהו שם תקופה ארוכה של עד כשנתיים וחצי. לפי ארכיון הג’וינט, במהלך תקופת המחנות נולדו בקפריסין בהם יותר מ־2,000 תינוקות. בסך הכול נכלאו בקפריסין מעל 52 אלף מעפילים, שהגיעו ב־39 ספינות, והוחזקו ב־12 מחנות מעצר.

עם הכרזת המדינה במאי 1948, רבים מן העצורים ציפו שהשחרור יהיה מיידי, אך בפועל השחרור התעכב, מפני שהבריטים עדיין לא איפשרו זאת. לאחר מאבק עיקש ואף שביתת רעב שנקטו בה העצורים, החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. הקבוצה האחרונה שוחררה לישראל ב־10–11 בפברואר 1949.

בקפריסין ובישראל התקיימו אירועי הנצחה רשמיים לציון סגירת המחנות, בהשתתפות גורמים מדיניים משתי המדינות.