שישה לוחמים, גורל משותף: התמונות האחרונות של גיבורי גולני

ביום חורפי, באמצע נובמבר 2024, בשעת צהריים נשמעה דפיקה בדלתות של שש משפחות, וברגע אחד - עולמן התהפך ונשבר.

המודיעים הצבאיים בישרו: הבן, לוחם בגדוד 51 של גולני, נפל בהיתקלות עם מחבלים, בטיר חרפא, בגזרה המערבית בדרום לבנון. באחד המבנים הסתתרה חוליית מחבלים שפתחה לעברם באש והם ניהלו קרב פנים אל פנים.

שישה גיבורי ישראל, פסיפס של החברה הישראלית, דתיים וחילונים, מכל קצוות הארץ. המ"מ סרן איתי מרקוביץ מכוכב יאיר, סמ"ר שריה אלבוים ממחולה, סמ"ר דרור חן מגן חיים, סמ"ר ניר גופר מדימונה, סמל שלו יצחק סגרון משדרות וסמל יואב דניאל מנהריה.

בשבועות האחרונים פנו ארבע מהמשפחות כדי להנציח את בניהם בפרויקט "התמונה אחרונה" של "היום". וכדי להשלים את פאזל הגבורה - פנינו להורים הנוספים.

המיזם מתפרסם לרגל יום הזיכרון וימשיך גם אחריו. במרכזו נמצא עמוד האינסטגרם "התמונה האחרונה", שבו מתפרסמים סרטונים ותמונות המהווים לבני המשפחה את התיעוד האחרון והמשמעותי ביותר של יקירם. בעבודה על הפרויקט התגלו תמונות וסרטונים של ששת הגיבורים מגולני. התמונה צולמה בכניסה השנייה ללבנון, אחרי שרבים מהם איבדו חברים רבים בלחימה.

לוחמי גולני, כמו יתר לוחמי, חיילי וקציני צה"ל - ביבשה באוויר ובים, הראו גבורה עילאית מאז 7 באוקטובר - בעזה ובלבנון. הם ספגו אבידות קשות, גם בתוך הבית, בבסיס החטיבה. הכומתה החומה, הרעות, והמשפחתיות היו להם לעוגן והם נלחמו כמו אריות. בצילום מופיעים חמישה מהם: איתי המ"מ, שריה המ"כ, דרור הסמל, ניר ושלו. יואב דניאל הצטרף אליהם רק בכניסה הרביעית - שממנה לא שבו. אלה סיפוריהם.

סמ"ר שריה אלבוים ז"ל: "האור של הפלוגה"

התמונה האחרונה של שריה צולמה בשטח הכינוס לפני הכניסה ללבנון, עם חיוך גאה למצלמה. התמונה צולמה במקרה, על ידי חבר, ונשלחה לחבר של איל, האח הגדול של שריה שבאותו זמן התכונן לכניסה לעזה.

"שריה היה אידיאליסט, כתב במחברות ובפנקסים שהשאיר דברים מאוד עמוקים. איש של אמת, מלא שמחת חיים ואוהב אדם. הייתי אומר שמצד אחד הוא שטותניק מטורף, ומצד שני בן אדם מאוד עמוק שעבד על המידות שלו", מספר אביו שי על הילד שנולד וגדל במושב מחולה שבבקעת הירדן.

כשהיה בשמינית התנדב שריה בחוות נווה אורי, רעה צאן והיה שותף בבניין החווה. לאחר התיכון למד בישיבה הגבוהה בסוסיא ולאחריה התגייס לגולני והיה למ"כ.

"הוא רצה להגיע לגולני, היה מבסוט שהגיע לגדודים. אמר והבין שקשיים יש בכל מקום. התחביב העיקרי שלו היה קריאה - הוא היה תולעת ספרים, קרא הכל, 'הארי פוטר' שקרא בכניסות לעזה. – כולם ניסו להוריד משקל מהתיק הכבד והוא היה סוחב את הספרים הכבדים.

באחד המקומות כתב: 'כשאני קורא זה מפתח את הצד הדמיוני שלי'. הוא קרא גם ספרי קודש. באחת הפעמים ביקש ממני לקנות לו את כל כתבי הלח"י". שריה, מעיד עליו אביו, חי בפשטות, אך העמיק בחשיבה על החיים: "בתקופות הקשות הוא הרים את המורל בפלוגה. היום התפקיד שלנו זה להפיץ את האור שלו".

סמ"ר דרור חן ז"ל: "היה חבר נאמן ומנהיג"

"התמונה משמעותית עבורנו, דרור צולם יום לפני שנכנסו ללבנון", מספרים ישראל ואביטל, הוריו של סמ"ר דרור חן ז"ל. לדברי אביטל: "דרור, כשמו כן הוא, היה ציפור אדם, ילד חופש שהלך עם גב זקוף. מעולם לא היה ניתן לכפות עליו מציאות, הוא בחר אותה. כנער גידל שיער, הלך יחף וטיפס על עצים והיה חבר נאמן ומנהיג. דרור היה גיבור, לוחם גאה שהאמין בדרך שהלך".

ישראל נזכר באירוע שקרה כשדרור היה ביסודי: "הוא לא הסכים שיעשו חרם על תלמיד, וזה ליווה אותו לאורך השנים, תמיד דאג לחברים שלו - 'הכנופיה של דרור' – ככה גם התנהג בתקרית שבה נהרג, לא חיכה שמישהו יבוא לעזור, החליט שהוא יורד לחלץ את החברים שלו. 'אהבת לרעך כמוך' זה משפט שפעל לאורו.

"כשהיה מפקד טירונים אספתי אותו מנתניה, בדרך אמר לי 'אבא, בוא נעבור בסופר מרקט'. הוא עשה קניות לשבת לחייל שלו, שהיה חייל בודד". לדברי ישראל: "בבר המצווה שלו עשינו מסע רגלי של ארבעה ימים בשביל ישראל מלטרון לירושלים.

"הטיולים איתו הם דברים שמאוד חסרים. אחרי מותו, אלה בת הזוג שלו סיפרה שהוא לא היה מוכן לוותר על הטיול האחרון שלנו. הוא היה אמור להשתחרר ארבעה חודשים לפני שנפל ותכנן את הטיול הגדול בדרום אמריקה".

סמ"ר ניר גופר ז"ל: "אות על מניעת חדירה"

התמונה של ניר צולמה יחד עם אחיו רן, לפני הכניסה שלו ללבנון. אמו גאולה מספרת: "הם נולדו בהפרש של שנה וגדלו כמו תאומים, שניהם אחים קטנים לאוריה. אחרי שניר נפל, רן שהיה לוחם בגבעתי עבר לשרת בגולני להמשיך אותו. הוא שירת יחד עם כל החברים והמפקדים של ניר".

לניר יש אחים גדולים: דקלה, גיל ועידן מצד אביו נועם, שעבורו הוא גיבור אמיתי: "ניר היה לוחם מעולה, כחודשיים לפני ההיתקלות הוא קיבל אות הערכה ממפקד העוצבה על סיכול חדירות מחבלים לשטח ישראל, הוא והמ"מ שלו חיסלו אותם. תושבים שפגשו בו בצפון התאהבו בו, אנשים שגרים במנרה הגיעו אלינו הביתה בשבעה שלו - הוא היה עבורנו גיבור".

לפני הצבא ניר החל מיונים לטיס, באמצע הפסיק אותם ובחר גולני: "היה לו ראש חכם, חריף, הוא עשה 10 יחידות סייבר, אני ביקשתי שימשיך ויתגייס ל־8200 אבל הוא רצה להיות לוחם - הוא לא הסכים לוותר על שירות קרבי.

"שם הוא צבר חברים נוסף על אלו שאיתם גדל לאורך חייו בדימונה, והיו עבורו 'אחים'. הם צעדו איתו במסע חייו מהגן עד לנפילתו, שהשאירה לחבורה חלל עצום וכאב גדול", מספרת האם גאולה.

סרן איתי מרקוביץ ז"ל: "חלם לעסוק בחינוך"

התמונה האחרונה של איתי צולמה בביקור בבית, בין התמרונים: "ככה אנחנו זוכרים אותו עם החיוך", משתפת אמו תמי על הקצין מכוכב יאיר שתחזק ג׳יפ משופצר ששימש אותו לטיולים ברחבי הארץ.

"איתי איש של שקיעות וזריחות, בירה, טיולי ג׳יפים ואהבת הארץ, אבל בעיקר - איש של אנשים. החברים שלו קראו לו 'מרקו', כי היה בו שילוב מיוחד של אנרגיות ושטותניקיות לצד עומק וכנות", מספר האב אורן.

אחרי נפילתו בחרו משפחתו וחבריו להנציח אותו בדרך מדויקת לרוחו - ערכת הקפה, בהשראת ערכת הקפה שאיתי עצמו דיגם לג'יפ שלו, ובצבע הכובע שאהב. איתי התגייס לגולני, יצא לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים - מתוך תחושת שליחות ורצון עמוק לתרום ולעשות שינוי. בתום קורס קצינים, שאותו סיים בלחימה, חזר לבא"ח גולני להכשיר את דור הלוחמים הבא ולאחר מכן הצטרף ללחימה.

"איתי תמיד חיפש משמעות, הוא עשה שנת שירות בכפר סילבר והחשיפה לנוער בסיכון גרמה לו להבין כמה יכולת השפעה יש לו לעזור ולעשות שינוי. הוא האמין במשפט 'מי שיש לו את הלמה, ידע כל איך'. החלום שלו היה לעסוק בחינוך עם נוער בסיכון. הוא השאיר לנו מורשת ובבוא היום, נגשים את החלום שלו בדמות כפר נוער על שמו".

סמל שלו יצחק סגרון ז"ל: "ראה בשירות שלו זכות"

"שלו הצטלם בשטח הכינוס לפני הכניסה ללבנון, הוא ביקש מחייל שהיה שם שיצלם אותו ואת התמונה קיבלנו אחרי שנפל", מספרים הוריו לימור ויגאל.

יגאל מספר: "שלו הוא הנער שהאמונה היתה לב חייו, הוא התלבט באיזה מסלול לבחור, היה בו שילוב גם של בן תורה, תלמיד חכם, וגם של עוז לצאת למלחמה להגן על עם ישראל. הוא אמר לי 'אבא, אני רוצה ללמוד תורה על מלא־מלא ושירות צבאי על מלא־מלא'. הוא ראה בצבא שליחות, ובהיותו חייל - זכות".

משפחתו התגוררה בשדרות, ב־7 באוקטובר הוא גילה גבורה: "הוא עלה על מדים, הצטייד בסכין מטבח גדולה ועמד שעות ארוכות בפתח הבית, גם כשהיו אזעקות, כדי להגן עלינו. הוא אמר לי - 'אבא, אם יהיו פה מחבלים אני אטפל בהם'. יומיים לאחר מכן הוא התחיל טירונות", מספר אביו.

אמו לימור נזכרת בגעגוע ברגעי החזרה הביתה בימי שישי: "אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו, לרגעים של יום שישי, כשהוא היה חוזר. ההתרפקות שלו על הבית, על הריחות של הבישולים. הוא הכי אהב לאכול מאכל פרסי שנקרא חורשט סבזי. כל דבר שהייתי מכינה הוא היה אוהב, אבל את זה במיוחד".

סמל יואב דניאל ז"ל: "הכל השתתק בלעדיו"

"התמונה האחרונה של יואב צולמה יום לפני נפילתו, בשטח הכינוס. החיילים נשאו תפילה לפני הכניסה ללבנון, וכמה שעות אחרי זה החלו את התמרון. דיברתי איתו ב־11 בבוקר באותו היום. למחרת בשעה 9 בבוקר הוא נפל", מספרת אמו רויטל.

"יואב היה שאפתן, נחוש, חכם, צנוע ובעל חיוך שובה לב. האהבה הגדולה שלו היתה ספורט. הוא היה לוחם MMA שהגיע להישגים אדירים, היה אלוף הארץ לנוער שנתיים ברציפות ודורג במקום החמישי באליפות העולם לנוער.

"יואב לא היה חלק מהצוות המקורי שספג אבידות קשות ב־7 באוקטובר. לילה לפני כן התנדב להיכנס איתם, בין היתר משום שאיתי מרקוביץ היה המ"מ שלו בטירונות".

מאז נפל, הצחוק שלו בבית בנהריה נדם: "הגעגוע גדול, יואב חסר בכל שנייה. הכי חסרות לי השיחות שבהן היה מעצבן אותי. מהיום שהוא נהרג אין רעש בבית. כאילו הכל פה השתתק בלעדיו".

ובכל זאת, רויטל מנסה ללכת בדרכו: "אנחנו מספרים עליו בכל הזדמנות. ובימים אלה אנחנו מוציאים ספר ילדים בשם 'העולם המופלא של יואב' עבור הדור הצעיר, כדי שגם הם יכירו אותו".