מלכה נפלה, מלכות קמה: ברית הלב השבור בין יום הזיכרון לעצמאות

ה"קוועץ'" הכואב והמהסס שבלב, ברגע אחד בלתי מובן של תפנית חדה, מזיכרון לעצמאות, ומתוגה ועצב לשמחה, עדיין מאתגר רבים גם אחרי 78 שנות עצמאות. קשה לעקוף אותו או להימלט ממנו.

עבור המשפחות השכולות רגע המעבר בין שני ההפכים הללו מטלטל וקשה באופן מיוחד. הן מחפשות לשווא, פעם ועוד פעם, את הכפתור הלא קיים, בניסיון לעשות את הסוויץ' בראש, ולשנות כהרף עין מצב צבירה, מאבל ליום טוב; מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה ליום העצמאות והקוממיות.

היסטורית, וככל שהדבר נשמע מוזר, הצימוד של שני הימים הללו נולד כדי להפריד בין עצמאות לזיכרון. ערב הקמת המדינה, ובשנותיה הראשונות, הערבוב היה כמעט מוחלט. הוא צמח מלמטה, בטקסים קהילתיים ומקומיים, שהשטח עיצב. ההפרדה לשני ימים ביקשה לעשות מעט סדר. משהו בסגנון: עצב - ימינה, שמחה - שמאלה, או הפוך. אבל הפרדה אמיתית לא היתה מעולם, כי לחיבור, אף שאינו קל, היה ועדיין יש היגיון.

הדילוג הבלתי מובן לכאורה, באפס זמן, מזיכרון לעצמאות, מעניק משמעות עמוקה ליגון ולאבל. בדיעבד אף אומץ אצלנו מדרש בן כאלף שנה שממחיש עניין זה, על "מעשה באב ובנו שהיו מהלכין בדרך.

"נתייגע הבן ואמר לאביו: 'אבא – היכן המדינה?', אמר לו: 'בני, סימן זה יהא בידיך: אם ראית בית קברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך'". לימים שוררו בארץ את "אין כובשים את ראש הסלע אם אין קבר במורד", מילותיו של שלמה סקולסקי על ראש פינה, שיר שהיה למעין גרסה מודרנית של אותו מדרש קדום.

הרוח הזאת אומצה על ידי כל מי שהמעבר בין שני ימי הקוממיות הללו היה בעייתי בעבורו, ושני הימים - זיכרון ועצמאות - כאילו כרתו ביניהם 'ברית הפכים'.

החיבור בין זיכרון לעצמאות מחדד את הערנות לסכנת ההתרגלות והרוטינה בנוגע למדינה, ועוזר לנו להפנים עד כמה המפעל השברירי שהקמנו כאן הוא עדיין "על תנאי"

הברית הזאת מביאה אותנו מדי שנה אל אותו רגע ייחודי - לידת המדינה, מעט בדומה ללידה אמיתית. גם בה מתחלפים בתוך דקות צירים וכאבים באושר של הולדת חיים חדשים, וכך הופך הזיכרון לנשמה של יום העצמאות, לתורן שעליו מונף בעצמאות דגל ישראל.

"אין שלם מלב שבור"

נפילת גוש עציון, בד' באייר תש"ח, רגע לפני הולדת המדינה, והמילים האחרונות שבקעו מדיווחי הקשר של הגוש: "מלכה נפלה", תיקפו אף יותר את הצמדת הזיכרון לעצמאות. למחרת, בה' באייר, טבע הרב הראשי יצחק הרצוג (סבו של הנשיא דהיום) את הביטוי: "מלכה נפלה. מלכות קמה". "מלכה", שם הקוד של כפר עציון, הפכה לזיכרון. "מלכות", מלכות ישראל המתחדשת, היתה לעצמאות.

240 מגינים נפלו בקרבות גוש עציון ערב הקמת המדינה, ויום נפילת כפר עציון נקבע כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל והוצמד ליום העצמאות. ההיגיון לחבר בין השניים נשען על עוד תובנה עתיקה, והפעם מבית מדרשו של הרבי מקוצק: "אין דבר שלם יותר מלב שבור".

היהדות באופן כללי מחברת לא פעם בין צרות לשמחות. רק לפני כשבועיים הידקנו מצה ומרור וכרכנו יחד את סיפור העבדות עם סיפור השחרור והגאולה. תענית אסתר וסיפור גזירות המן הוצמדו לפורים, שבו נפרעו היהודים מאויביהם. בשבתות ובמועדים אנו משלבים בשמחה תפילות יזכור לחללי צה"ל ולנספים בשואה.

הסב כבש בעץ את פניו בתפילה לירושלים, האב נעקד עליו בשואה, והנכד העפיל לארץ באונייה שהעץ הפך לה לתורן. לו היה אלתרמן עימנו, אולי היה מצמיח מחדש ענפים לאותו עץ לירי, כדי שנחסה בצילו, יחד, גם ביום חול

החיבורים הללו, בפרט זה של השבוע הבא, מיועדים גם להגביר את ערנותנו בנוגע לסכנה שאורבת לנו - תחושת המובן מאליו שיונקת מהתרגלות ורוטינה. החיבור הזה מחדד את ההבנה שהמפעל השברירי שהקמנו כאן הוא עדיין "על תנאי" גם 78 שנה אחרי. שחלילה יכול להיות גם אחרת.

הצימוד של יום הזיכרון ליום העצמאות מסייע לנו להשיל מעצמנו את תחושת המובן מאליו. להפנים שדבר אינו ברור מאליו כאן - לא הביטחון האישי ולא הביטחון בגבולות, ובפרט לא היחד המשותף שלנו כאן.

במחויבות ליחד שלנו כאן, שחיונית למחויבות הקיומית, נוכל לעמוד אם בכל דור ודור, מעט בדומה לפסח, נראה עצמנו כאילו היינו שם, בתש"ח, על ערש לידתה של העצמאות, כשנחלצנו במחיר כבד מאיום ההשמדה והקמנו מדינה.

גדול מסך מחלוקותיו

אם בכל דור ודור נאמר לעצמנו שעֲבָרֵנו שואב משורשים עמוקים, ואינו משתרע רק על פני ימי חיינו כאן, נוכל להרגיש שוב שגם שיבת ציון של ימינו – מדינת ישראל – אינה מובנת מאליה, ולחוש משהו ממילותיו של משורר תהילים, "היינו כחולמים".

החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות מסייע לנו כאמור לפוגג את תחושת המובן מאליו, והוא גם מקל עלינו להפנים כמה חשוב היחד. לא רק בין שורות המצבות בבתי הקברות, אלא גם בחיים עצמם; לזכור שלצד המחלוקת שבה כה הצטיינו ערב הטבח והמלחמה האחרונה נוכח כל העת גם היחד; שלצד מלחמת השבטים בחברה הישראלית מתקיים גם "יחד שבטי ישראל".

החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות מונע מאיתנו לשכוח שיש דבר גדול בהרבה מהדרכים השונות: שליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף, ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי; שעם ישראל גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו, שרב המשותף על המפריד.

שימור ותחזוק הביחד הזה הם מחויבות שמגולמת בשורות קסומות שהותיר לנו נתן אלתרמן, אשר מדי יום זיכרון נקראות ומושרות מחדש: שיר ערש לילד על ספינת מעפילים. השיר מספר על עץ שסבו של הילד כבש בו את ראשו בתפילה לירושלים, עץ שאבי הילד נעקד אליו בחבל, הוכה בו עד מוות וצנח כשאף פניו מופנות לירושלים; עץ שעתה הוסב לשמש תורן ספינה שבה הילד שט לארץ ישראל, עץ שעתה משמש גם עמוד תפילה לירושלים.

עץ לירי, שלו נתן החכם היה עדיין עימנו, אולי היה נוטע אותו מחדש באדמת ארץ ישראל ומצמיח עליו מחדש ענפים ועלים, כדי שנצטופף בצילו, יחד, לא רק בימי הזיכרון והעצמאות שקדושים לנו אלא גם בסתם יום וימים של חול.