"מלמד אותם ללכת שוב": הקרב של האב השכול ביום שאחרי הדפיקה בדלת

בדיוק תשע שנים חלפו מאז שהרב אוהד (60) ואביטל (57) טהרלב איבדו את בנם, אלחי ז"ל. שנתיים לאחר שבנו נפל החליט אוהד שהוא מתנדב להיות קצין נפגעים בחטיבת גולני, ומלווה גם את המשפחות השכולות בטלמון, היישוב שבו הוא גר. לקראת יום הזיכרון הפגשנו אותו עם המשפחות מהיישוב.

אוהד נזכר ביום שבו קיבלו את הבשורה המרה: "הגיעו אלינו שלושה אנשים עם בשורה ששומטת את הקרקע מתחת לרגליך".

"הם המלאכים שנותנים לך יד, שעוזרים לייצב אותך", מספרת אביטל. "כשנכנסו בדלת הם אמרו לנו את הנוסח המדויק. הכי ישיר ובהיר שאפשר, שלא נתבלבל ולא נפנטז, והדיוק הזה יחד עם האמפתיה היה חשוב. הם נשארו איתנו כל השבעה. החוויה שבה עםהמון אנשים, שהגיעו עם לבפתוח ומחזיקים איתנו את הדבר הזה".

"אחרי תקופה מסוימת", מספר אוהד, "הדבר שרציתי לעשות עם החלל השחור שבתוכי זה לגלות בו אור. חוויה של שכול היא חוויה של חוסר אינסופי, ויש צורך למלא אותו בדברים משמעותיים. הילד לא יחזור, והדבר הכי נכון להרגשתי היה לעסוק בדבר הזה. כיום אני מרגיש שלהיות קצין נפגעים זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים. זה סוג של חסד של אמת. לבוא לאנשים, לתת להם יד ולעזור להם לעמוד על הרגליים. ביהדות, בתום השבעה מגיע מישהו ומקים אותך פיזית, מלמד אותך ללכת שוב, כמו ילד קטן. זה התפקיד".

תפקידו הרשמי של קצין הנפגעים הוא לקשר בין המערכת הצבאית למשפחה השכולה. הוא פוקד אותה בתכיפות הולכת ופוחתת: בהתחלה כל שבוע, אחר כך כל חודש, וכן הלאה. "הורה שכול הוא העני הכי גדול, כזה שמרגיש שהוא חי בתחושה של חוסר. יש לו תחושת חוסר שמעולם לא תתמלא. להיות שם בשבילו זה דבר משמעותי מאוד. כשפרצה המלחמה שאלו אותי אם אני מסוגל לשים את הבן שלי בצד, אמרתי - איזו שאלה".

טהרלב יודע שהשכול שינה אותו: "אני לא נכה, אבל אני שרוט. השריטה מתחלקת לשניים: אחד - 'לא נעים לי' מת, קבור בהר הרצל. אין לי שסתום לפה. ודבר שני - אין פחד, כי הדבר הנורא מכל כבר קרה. מוות זו החוויה הכי עוצמתית בחיים, והיא מעצימה כל שריטה שיש לך, לטוב ולמוטב. הורה שכול נפגש עם האינסוף כי הוא נפגש עם המוות, הוא נפגש עם אלוהים, השכינה מדברת מתוך גרונו".

"תנו לו לעזוב"

גם ורדה (52) ואיתן (55) מורל, ששכלו את בנם, מעוז ז"ל, בקרב בעזה לפני שנתיים, מספרים על השינויים שעברו. ורדה: "יש לנו רגעים שאנחנו נופלים ולא מתפקדים, אבל כשחייבים לעשות משהו - עושים את זה". איתן מוסיף: "אני מספיק פחות מקודם, וזה פגע לי מאוד ביצירתיות".

ורדה נזכרת ביום ההוא, כשקצין הנפגעים התקשר ובישר להם שבנם נפצע קשה ובאים לאסוף אותם לבית החולים. הנסיעה עברה בשתיקה. "כשהגענו לבית החולים סיפרו לנו שפציעת הראש של מעוז כה קשה שאין תקווה וזה עניין של שעות, אולי ימים". איתן מתאר את הפרידה: "עברו חמישה ימים אינסופיים עד שמעוז נפטר. אנחנו רואים בזה ברכה שיכולנו להיפרד. היינו כל המשפחה איתו בחדר כשהוא מסר את נשמתו לבורא. אמרנו ביחד 'שמע ישראל', וכשפקחנו עיניים כל המוניטורים היו על 0. זאת היתה זכות. קצינת הנפגעים שלנו אמרה שקיבלנו מתנה, כי הורים מקבלים הודעה שהבן שלהם נפל וזהו, יש הלוויה ואין להם זמן להיפרד. אנחנו יכולנו לחבק אותו, להחזיק לו את היד, להיפרד ממנו. ולא רק לנו, לאורך כל הזמן הזה זרמו לבית החולים חברים, מורים, רבנים - כל מי שהוא הכיר. כשכולם התפללו ביקשתי שיפסיקו, שייתנו לו לעזוב. בזכות זה הגענו אחרת ללוויה".

הזוגיות בצל השכול היא אתגר נוסף. אביטל: "אוהד תמיד אומר שכאב זה ראשי תיבות של כל אחד בדרכו. יש הבדלים בין אנשים והם מתעצמים אחרי שחווים אובדן כל כך גדול. אחד האתגרים של משפחות שכולות זה לעשות את המסע הזה יחד, וזה ממש קריטי. גם לתת לכל אחד להתאבל בדרכו וגם להיות שם אחד עם השני ובשביל השני. זה גם תיק וגם מקור כוח, הוא המשענת והנחמה שלי והחיים שלי, ושנינו איבדנו אותו הילד. הורים שכולים צריכים להיות במודעות ובעבודה על זה ולקבל עזרה אם צריך". אוהד מחזק: "אם הזוגיות שלהם היתה מורכבת - המורכבות מתעצמת. יש הורים שמתגרשים אחרי האובדן".

שעה יומית של כוח

ישי פיטוסי ז"ל נפל ב־7.10. גם משפחתו תושבת טלמון, ובסוף כל יום היה הרב אוהד מגיע לביתם, אוסף את בני הבית וביחד היו מסכמים את היום. איציק פיטוסי, אביו של ישי, מעיד שהמפגש בסוף היום עם אוהד ואביטל היה השעה המשמעותית ביותר בו. "הם כיוונו אותנו, זאת היתה שעה של כוח, של הזדהות, של הכוונה, וכל יום חיכינו לשעה הזאת בסוף היום, גם אנחנו וגם הילדים".

בהמשך ליווה אוהד את המשפחה לא רק כשכן שכול, אלא כקצין הנפגעים של גולני. איציק מספר: "עברנו חוויות טראומטיות מרגע ההודעה ועד שקברנו את ישי. עבר כמעט שבוע עד שקיבלנו אותו לקבורה. המדינה היתה בתוהו ובוהו, והצבא עוד יותר, ואוהד היה האור שלנו בכל התקופה הזאת, ובכלל בכל השנתיים וחצי האחרונות".

לא פקד את קבר בנו

הוא מציין שטהרלב סייע בכל הליך ביורוקרטי, אפילו בהבאת הציוד האישי של בנם. "זה מעבר למה שהוא צריך. כל שבוע הוא היה מגיע, קובע איתנו, יושב איתנו, בודק מה שלום כל אחד מבני הבית. הוא עטף אותנו, בלעדיו היינו הולכים לאיבוד. מילים לא ישקפו את הערך והחשיבות של המעטפת הזאת. זה אחד הדברים שבזכותם אנחנו כמשפחה יכולים לקום בבוקר, לדעת שיש לנו כתובת, שיש מישהו שמלווה אותנו. היותו אב שכול שמבין את המצב שלנו עזרה מאוד. זכינו".

בזמן הקרבות הקשים וריבוי הנופלים לא פקד אוהד את קבר בנו, למרות שהגיע לחלקה תכופות ללוות משפחות בלוויות. "אני לא מפחד להתפרק, אבל אתה צריך להיות כל־כולך למען המשפחה ולשים את עצמך בצד. המשפחות קודם כל. אנחנו מתחילים את הקרב של החיים אחרי הדפיקה בדלת. זה הקרב של העורף. וזה הקרב שאנחנו,קציני הנפגעים, חלק ממנו. זה קרב לא פחות קשה".

צורית פניגשטיין (52), ששכלה את בנה, מעוז ז"ל, בתחילת המלחמה, מסכמת את הליווי שקיבלה מאביטל: "מאוד חכם שלצבא יש מודיעים בנפרד וקציני נפגעים בנפרד, כי אני לא יכולה לראות את מי שבישר לנו את בשורת האיוב. אביטל נתנה לי יד. קצינת הנפגעים שלי צעירה ואין לה מושג מה עובר עלי, ולאביטל יש. היא ישבה איתי ויכולתי לשאול אותה את השאלות הכי קשות: האם אשמח שוב? אוהב שוב? בגלל שהתנפץ לי העולם לא ידעתי מה הולך להיות עכשיו. היא גם סיפרה לי שהשכול מלווה בהמון רגשות אשם. בזכותה ידעתי להתייחס לרגשות האלה אחרת".

"השכול זה לא רק הגעגוע העצום", היא מוסיפה, "זה השלם שהתנפץ. הילד שלי, עצמי ובשרי, קבור מתחת לאדמה. אני מתנהלת עם מוות לצידי, בתוכי. החבר'ה מסביב נותנים לי טיפים שהם שמעו, אבל הם לא חוו את השבר הזה. רק מי שמבין משהו מזה יכול לתת לך יד".