“הוא לא נראה כמו אנס”: למה אנחנו עדיין לא מבינים מהי אלימות מינית?

בשבוע האחרון נדמה היה שהשיח סביב תקיפות מיניות ברשת מצליח לייצר גם משהו חיובי. בעקבות צו איסור פרסום שמו של החשוד באונס בפרשת שי לי עטרי ונעמה שחר, גולשים ברשת מצאו טכניקת מחאה ויראלית שנועדה לעקוף את צו איסור הפרסום.

הגולשים כתבו פוסטים שבהם האותיות הראשונות של כל שורה מרכיבות את שם החשוד, במטרה להזהיר את הציבור ולחשוף את זהותו למרות האיסור המשפטי.

המחאה הזאת הצליחה לעורר מחדש את הדיון על היחס של בתי המשפט והמשטרה לנפגעים ונפגעות עבירות מין והיוותה צעד נוסף במאבק מולם. אך בתוך השיח החשוב הזה צצה גם תגובה מוכרת: "אבל הוא לא נראה אנס”.

וזאת תגובה מסוכנת כי לאנסים אין מראה ספציפי. הם לא נראים “כמו משהו”. הם יכולים להיראות כמו כל אחד, נחמדים, מצליחים וכריזמטיים. בדיוק כמו האנשים שאנחנו רגילים לסמוך עליהם.

האמירה הזו אולי נשמעת תמימה, אבל היא יוצרת אשליה מסוכנת: שיש “טיפוס” שאפשר לזהות. ברגע שאנחנו מאמינים בזה, אנחנו מפסיקים להסתכל על מה שחשוב באמת, המעשים עצמם. במקום לשאול מה קרה, אנחנו שואלים איך הוא נראה.

וכאן מתרחשת ההטיה. אנשים מקבלים אמון מראש בחשודים, לא בגלל עובדות או ראיות, אלא בגלל איך שהם נתפסים חברתית. לקהילת המוזיקאים בישראל לקח זמן להגיב ולעמוד לצד המתלוננות למרות שלכאורה החשדות כבר היו שם שנים, וזה כי הדימוי קודם למציאות.

אבל המציאות אחרת לגמרי. ברוב המקרים, הפוגע הוא לא דמות של נבל כמו שלימדו אותנו בסרטים, למעשה הוא יכול להיות "נורמטיבי" לגמרי ובלא מעט מהמקרים גם מהמעגל הקרוב לנו.

כשאנחנו מחפשים התאמה בין “מראה” ל“מעשה”, אנחנו מחזקים מציאות שמחלישה נפגעות ונפגעים. אם הפוגע לא מתאים לדימוי שיש לנו בראש האמינות שלהן מיד מוטלת בספק.

המשפט “הוא לא נראה כמו אנס” הוא דרך נוחה לפשט מציאות מורכבת. אבל הנוחות הזו מטעה: היא מטשטשת אחריות, מערערת את הקול של הנפגעות והנפגעים ומשאירה אותנו עם תפיסה שגויה שמשרתת בעיקר את הפוגעים.

אולי השאלה האמיתית היא לא איך נראה אנס, אלא למה אנחנו עדיין צריכים שהוא “ייראה” ככה כדי להאמין.