לשכת עורכי הדין מקיימת ערב זיכרון בסלון ומארחת את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ׳ אהרון ברק, לשמיעת עדותו כניצול שואה. בסוף עדותו, התקיים שיח בינו ובין יו"ר לשכת עורכי הדין, עמית בכר.
"האם אתה חושב, שבירוקרטיה נטולת רגש, כשלעצמה, או מערכת משפט, או מערכת כללים, במנותק מהאישיות של המפעילים אותה, של המובילם שלה, היא יכולה להביא חברה אנושית לבצע זוועות כפי שראינו?", שאל בכר.
ברק השיב: "כן, לא פעם אמרתי, מוריי ורבותי אל תניחו שזה לא יקרה אצלנו, הכל יכול לקרות. אם זה קרה אני מצטט דברים שכתבתי. אם זה קרה במדינתו של בטהובן, באך, זה יכול לקרות גם אצלנו. לכן, אם הדמוקרטיה לא תגן על השופטים, השופטים לא יוכלו להגן על הדמוקרטיה.
בכר השיב לתשובתו של ברק כי זו "התשובה הקצרה והמלאה ביותר".
לקראת סיום, אמר בכר: "כשסיפרתי גם לעובדי הלשכה (על הערב) שוחחנו על היום", והוסיף: "השאלה שמשותפת להם ולי, מה נותן לך תקווה? לגבי העתיד עם כל הקשיים, לגבי עתיד מערכת המשפט שלנו והחוסן שלנו - כמדינה יהודית ודמוקרטית". במענה לשאלתו השיב ברק: "הבחירות". מה שגרר מחיאות כפיים מצד הקהל.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר סיפר את סיפור הישרדותו בגטו קובנה. ברק, יליד 1936, סיפר כי בגיל חמש עבר עם משפחתו לגטו סלבודקה בקובנה, שם רוכזו כ-30,000 יהודים. ב-27 ביולי 1941 עמד עם משפחתו בכיכר הדמוקרטה, כשקצינים גרמנים מיינו את הנאספים לשתי קבוצות. 10,000 מהם נשלחו לפורט השביעי ונרצחו באותו יום.
השלב הדרמטי ביותר בסיפורו הגיע עם אקציית הילדים של מרץ 1944. "כבר ידענו מה מצפה לנו", אמר ברק. לאחר שאמו מורה ללטינית ידועה, לא מצאה אף אחד שיסכים לקלוט את בנה, נמצא בסופו של דבר איכר ליטאי שהסכים. הפתרון שנמצא היה יוצא דופן: ברק כילד בן שבע הוכנס לתוך שק בין שקי מדים שיועדו לצבא הגרמני, ונזרק על עגלה היוצאת מהגטו. "מעלי ישב חייל גרמני. אילו זזתי טיפה זה היה סוף הסיפור. לא זזתי". אמו יצאה בנפרד, לאחר ששיחדה שומר, וליוותה את העגלה עד לנקודת המפגש.
שנים לאחר מכן, ביקר ברק בליטא ונפגש עם ילדיהם של האיכרים שהצילו אותו שניהם הוכרו כ"חסידי אומות העולם". כששאל מדוע סיכנו את חייהם, ענתה לו אחת הבנות: "אנחנו קתולים אדוקים. הדת שלנו אומרת שאם אדם זקוק לעזרה צריך לעזור. אתם הייתם זקוקים. מה בדיוק השאלה שלך?".
ברק הפסיק, פנה לילדיו שישבו לצידו, ושאל בקול: "מה אנחנו היינו עושים? שאלה שאין לי עליה תשובה עד היום", אמר.
בסיום דבריו, ניסח ברק שלושה לקחים שהשואה חרטה בו לאורך תפקידיו הציבוריים כיועץ משפטי לממשלה לשעבר, שופט ונשיא העליון. הראשון האמונה העמוקה בהכרח קיומה של מדינת ישראל כמדינת היהודים. "אני מאמין באמונה שלמה שאילו בתקופת השואה הייתה קיימת מדינת ישראל, הייתה מתרחשת שואה אבל בצורה אחרת לגמרי". ברק הוסיף כי הוא מאמין בחוק הלאום, וכי בכל פסיקותיו עמד על החשיבות של השיקולים הביטחוניים והקיומיים.
הלקח השני המחויבות לכבוד האדם ולשוויון. ברק תיאר כיצד אפילו בגטו, מתוך הזוועה, שמרו היהודים על אנושיותם: הקימו בית חולים, בית משפט ותזמורת. "הגרמנים לקחו מאיתנו את החיים. הם לא לקחו מאיתנו את הרוח, את האדם שבנו, את האנושיות שבנו". מכאן, אמר, נגזרת החובה להתנהג בשוויון כלפי כל אדם.
"אנחנו צריכים להתנהג כלפי הערבים כמו שהיינו רוצים שיתנהגו כלפינו כמיעוט בליטא. כבוד האדם אינו רק ערך דמוקרטי הוא מושג יהודי. כי בצלם אלוהים נבראנו כולנו".
והלקח השלישי - דמוקרטיה מאוזנת ומידתית. ברק הביא כדוגמה את גרמניה שלאחר המלחמה, שאימצה את מודל ה"דמוקרטיה המיליטנטית" דמוקרטיה המגנה על עצמה מפני כליה. "אני מסתפק בדמוקרטיה מידתית. אנחנו צריכים תמיד לחפש איזונים לא ללכת לקצוות".
כששאלו את ברק מהו פסק הדין הקשה ביותר שכתב, הפתיע את הקהל. "כולם חושבים שאני אומר בנק המזרחי - לא. בנק המזרחי היה לי פשוט וקל". פסק הדין הקשה ביותר היה, לדבריו, משפט שקשור לאימוץ. אם ביולוגית מסרה את בנה לאימוץ, ובתוך שנה ביקשה לחזור בה. בית המשפט המחוזי אפשר לה.
בית המשפט העליון, בהובלת ברק, לא אפשר כי חשב שזוהי טובת הילד "אשתי וילדיי כעסו עליי מאוד על פסק הדין הזה".
שבוע לאחר מתן פסק הדין קיבל ברק מכתב מהאם שהפסידה. "היא כתבה לי: 'מדוע הרסת לי את החיים?'. עד היום איני יודע מה קרה עם הילד הזה. קראו לו יאיר השם שנתנה לו האם נשאר. זאת אחת הבעיות של השיפוט אתה נותן פסק דין ולא יודע מה ההמשך".