מהגטו לצעדת המוות ועד הטנק האמריקאי: סיפור ההצלה של אריה שילנסקי

אריה שילנסקי, שנפטר ביולי האחרון בגיל 97, נולד ב־1928 בעיר שאוולי שבליטא למשפחה ציונית. ביוני 1941 פלשו הגרמנים, וברגע אחד החיים השתנו: טלאי צהוב, איסור ללמוד והחרמת רכוש "יהודי כבר לא נחשב לאזרח" סיפר נכדו, גיל אורן.

כמה שבועות לאחר מכן, סבו ומשפחתו אולצו להיכנס לגטו טרקו, שם סבלו מרעב כבד. הקצבת המזון הסתכמה ב־100–150 גרם לחם ביום.

רגע מכונן עבורו התרחש ב-5 בנובמבר 1943, אקציית הילדים. אחותו חנה רצה אליו וצעקה: "רוצו לבית החרושת פרנקל". הם הצליחו לחמוק ולהסתתר במחסן.

מנהל העבודה היהודי הפקיד בידיו משימה בלתי אפשרית: "יש פה 15 ילדים קטנים. אתה הילד הכי גדול. תדאג שיהיה שקט מוחלט כדי שלא יגלו אתכם". שילנסקי, אז נער בעצמו, סיפר להם סיפורים וכך הציל את חייהם.

ביולי 1944 נשלח למחנה הריכוז שטוטהוף, שם הופרד ממשפחתו. הוא הבין מהר מאוד שמי שנשלח לעבודה - שורד. כך הוא ניסה להידחף לשורות העובדים, ושוב ושוב הוכה קשות על ניסיותיו להצטרף והוצא מהן. לבסוף הצליח להצטרף לקבוצת עבודה שנשלחה לעבודות כפייה קשות. בתחילת 1945 פגש שוב את אחיו, אך זמן קצר לאחר מכן הוצאו השניים לצעדת המוות.

ב־1 במאי 1945, הובילו אותם בשלג ללינת לילה בין שני הרים. אחרי לילה שבו היו בטוחים שזהו סופם, התעוררו וגילו שאנשי האס־אס נעלמו. מרחוק נשמעו רעשים ואז הופיעו טנקים אמריקאיים. זה היה רגע השחרור.

החיילים האמריקאים, שראו את הניצולים, תיארו אותם כ"שלדים מהלכים" והובילו אותם למחנה צבאי של האס-אס. לבקשת האמריקאים, מצא שילנסקי מזלג עם חותמת SS. הוא החליט לקחת אותו. "הוא פחד שלא יאמינו שהייתה שואה", מספר נכדו, גיל אורן. "הוא רצה משהו מוחשי שיישאר". 

לאחר המלחמה פגש שוב את בני משפחתו ששרדו. הוא נדהם לגלות שיש עוד יהודים ששרדו ובהמשך עלה לישראל ולחם במלחמת העצמאות. שילנסקי הקים משפחה: שלושה ילדים, שישה נכדים ושישה נינים. המזלג ליווה אותו כל חייו עד יום מותו. 

בשנים האחרונות החל אורן להמשיך את דרכו. הוא מספר את סיפורו של סבו במסגרת "זיכרון בסלון" בעברית, באנגלית ואפילו בערבית. "הוא ביקש ממני להמשיך", הוא אומר. "הוא האמין שהדור הצעיר צריך לשמוע את זה ממישהו בגובה העיניים".