בחדר קטן בדיור מוגן באבן יהודה, בין תעודות הוקרה וחלון שמשקיף אל הנוף, נפגשו שני עולמות שעד לפני כשנתיים וחצי נראו רחוקים זה מזה שנות אור. אביגדור נוימן בן ה־94 ויונתן כהן בן ה־29, האחד ניצל מהתופת הנאצי והשני מתופת הנובה, שמצאו חברות עמוקה ומשענת זה אצל זה.
יונתן נכנס לחדר, אביגדור קם, הם מתחבקים דקות ארוכות. אין ספק שיש כאן חיבור יוצא דופן. מי שיצרו את המפגש בין שורד השואה לשורד טבח שמיני עצרת הם חן חיימוביץ' (30), אשת תוכן, וניסים סלם (43), איש קריאייטיב.
לפני שנתיים הם הפגישו ארבעה זוגות של שורדים כאלה ותיעדו את המפגשים לאורך חודשים ארוכים, ובקרוב ייצא מהחומרים שאספו סרט תיעודי מרגש באורך מלא. בינתיים, עוד לפני הפקת הסרט עצמו, היוצרים רואים בעצם הפרויקט שליחות לאומית ואישית, מסע ריפוי דו-סטרי בין השורדים עצמם ובינם לבין הצופים.
ניסים, שמלווה מאות שורדי שואה ומתעד את סיפוריהם כבר יותר מעשור לצורך הכנת ספר, משחזר את הרגע שבו נולד הפרויקט: "בדרך למילואים שמעתי ברדיו שורד מבארי אומר: 'זר לא יבין את מה שאנחנו עברנו'. זה מייד הזכיר לי את מה ששורדי השואה אומרים לי כל הזמן. אני נפגש המון עם שורדי שואה, ובכל פעם זה מחזק ומרפא אותי. חשבתי שזה יכול לרפא גם את הדור הזה, שחווה כל כך הרבה".
במסגרת לימודיה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון, חיימוביץ' כתבה תזה על עדות, תיעוד וסוכני זיכרון בשיח בין־דורי של שורדי שואה וצעירים שחוו את אירועי 7 באוקטובר בישראל. כמו כן, היא הקימה עם חברה את פודקאסט השורדים "שלייקעס" (פרויקט ייחודי שבמרכזו עומדים שורדי שואה וסטודנטים, במטרה לייצר גשר בין־דורי).
חן רואה במפגש הזה הזדמנות היסטורית: "אנחנו חיים בתקופה שזו ההזדמנות האחרונה לשמוע את האנשים האלה. בדור הזה יש סבלנות של 30 שניות עד שנמשיך את הגלילה, אבל גם לדור שלנו יש סיפור. מי שסללו לנו את הדרך לאיך אוספים רסיסי חיים לתוך משהו - הם האנשים האלה, שורדי השואה". במקביל לגיוס אנשי צוות מעולים, סלם וחיימוביץ' מגייסים תקציבים כדי לסיים את הפרויקט.
היא מתארת את החיבור הבלתי אמצעי שנוצר: "בתוך המפגש בין שורדי שואה לבין מי ששרדו את 7 באוקטובר קורה קסם שאי אפשר להסביר. קשר במבט בעיניים, בין המשפטים, וזה באמת קשר לחיים, בכל המובנים. כשמתבוננים במפגשים ביניהם, אפשר לראות איך מתוך הסדקים שערערו את המציאות של כולנו בוקע אור. כל אחד מהם מוצא תפקיד ואיזה עוגן קיומי באחר".
היא מוסיפה כי המפגש מעורר קשר שלא נשען רק על החוויות האיומות ששני הצדדים חוו, אלא גם על התקווה שנולדה אחריהן. גם בזה הם מספרים זה לזה מהם העוגנים שלהם למציאות, מה מחזיק ומחזק אותם: "מתעוררת סקרנות מאוד גדולה בין שני הצדדים. זה משהו בלתי נשלט, הרצון לתפוס עוד מהתקווה של האחר. הצעירים מסתכלים על השורדים, ולכן גם על עצמם, ושואלים משהו על מי שהם ועל מי שהם יהיו. הפרויקט הזה נוצר כי כולנו צריכים לקחת מזה משהו. כמו איזה ויטמין שעוזר לזקיפות הקומה שלנו כאנשים שחיים במדינה הזאת".
"נוגעים בשואה בידיים חשופות"
ניסים מסביר שהמסע שלהם כולל הרבה יותר מצילום ראיונות בבתי השורדים: "מפגש זה יפה אבל לא מספיק, אז אנחנו מייצרים גם חוויות. הלכנו לנובה, ניסע לפולין, הלכנו להופעה של יונתן, שהוא מוזיקאי, יחד עם אביגדור. אנחנו גם מלווים אותם כל אחד בנפרד, בחיים שלו, בהתמודדות עם הקשיים".
"אנחנו נוגעים בשואה בידיים חשופות, בלי דימויים וטקסיות. נוגעים בהווה ובעתיד, לא רק בעבר", מסבירה חן. "שורדי השואה מאוד אקטיביים. הם נושאים על עצמם תפקיד - לעזור לצעירים מתוך מה שהם חוו. עבורם, המדינה היא לא דבר מובן מאליו, והם גורמים לנו להבין כמה יקר מה שיש לנו".
לכל אחד מהיוצרים יש רגע אחד שנחרט בו עמוק במיוחד. עבור ניסים, זה היה המפגש בין שורד השואה מנחם הברמן לבין שורד הנובה דניאל שרעבי: "מבחינתי, הרגע המרגש היה כשמנחם אמר לדניאל 'אני רוצה לברך אותך'. הוא שם את שתי ידיו על הראש שלו, והתחיל לבכות ולצעוק: 'שתהיה לך שמחת חיים ושתמשיך לשמור על המדינה שלנו, כי יש לנו רק מדינה אחת'. זו היתה דרישה של אדם שחווה את המשרפות מצעיר בן 25 שהציל 70 אנשים ב־7 באוקטובר - וזה היה כל כך חזק שכמעט בכיתי".
"אף אחד לא יכול להכין אותך לרגע שבו שורד שואה קורא קדיש במקום שבו צעירים רק רצו לרקוד במסיבה ונרצחו", אומרת חן. "כשאני רואה את חנה גפרית, אישה בת 90 שנפגשה במסגרת הפרויקט עם שורדת השבי שני גורן, עומדת בניר עוז שורת בתים אחת לפני הבית של משפחת ביבס ואומרת 'עם ישראל חי' - זה מקבל משמעות אחרת".
אני מבקשת משני השורדים לספר לי את סיפוריהם. לאורך השיחה הם מחליפים מבטים מחזקים, לפעמים מחזיקים זה את ידו של זה כשהוא מספר עוד פרט בלתי נתפס בסיפורו. אף שניכר שהם שמעו זה את סיפורו של זה פעמים רבות - האמפתיה ביניהם מוחלטת, כמו גם ההבנה, ההזדהות, האהבה.
העשן שם? זו המשפחה שלך
מלחמת העולם השנייה פרצה כשאביגדור היה בן 8. עד אז הוא גדל בשלווה בבית חסידי אמיד, מוקף בשישה אחים ואחיות. "אני זוכר שההונגרים הגיעו עם חוקים אנטישמיים. משפחות רבות גורשו לפולין הכבושה, ואיש לא חזר. בשנת 1944 הגיעו הגרמנים, והחוק הראשון שהעבירו היה חובת ענידת הטלאי הצהוב. הייתי ילד בן 12 וחצי, לא כל כך הבנתי מה קורה, אבל ראיתי על פני המבוגרים את המועקה והדאגה.
"בלילה האחרון של חג הפסח לקחו את אבא יחד עם שאר עשירי העיר, ועינו אותם כדי שיגלו איפה החביאו כסף. כל שאר היהודים גורשו לגטו. אחרי כמה שבועות אבא חזר, וכל היהודים רוכזו לקראת מסע. ראיתי שם שוטר מכה את אמא שלי, ומרוב בהלה שמטתי את האוכל שעליו הייתי אחראי. שנים היו לי רגשות אשמה על כך שבגללי לא היה לנו אוכל בדרך". את היהודים העלו לקרונות בקר בצפיפות איומה, בלי שירותים, אוויר או אוכל. כעבור שלושה ימים הם הגיעו לאושוויץ־בירקנאו".
יונתן: "אני מוזיקאי ממושב בית עריף. שנים רבות אני בסצנת הטראנס וחי את עולם המסיבות, אבל דווקא לנובה לא רציתי ללכת, ומישהי שיצאתי איתה אז שכנעה אותי. הגענו לאזור ב־2 בלילה, והיתה הנאה מוחלטת עד 6:29."
אביגדור: "הגענו למחנה. את הנשים והילדים שמו בצד אחד, ואת הגברים הכשירים לעבודה בצד השני. מנגלה עמד שם ועשה סלקציה. אחד האסירים ידע לאן הילדים והנשים הולכים, תלש אותי מהיד של אמא והעביר אותי לצד של הגברים. הגעתי מול מנגלה, ששאל אותי בן כמה אני. '15', עניתי לו. 'מה אתה יודע לעשות?'. 'אני מכונאי', אמרתי לו. איזה מכונאי, עד היום אני לא יודע לסגור בורג - אבל הוא השתכנע.
"אחרי חיטוי וגילוח חולקו בגדי האסירים, והובלנו לצריף. היינו רעבים ועייפים מהדרך והיה לנו קר. בבוקר יצאנו למסדר, ושם ראינו את הארובות והרחנו את העשן החרוך. אסיר ותיק הסביר לי: 'אתה רואה את האש? זאת אמא שלך. והעשן? אלה האחים והאחיות שלך'. כעבור יומיים-שלושה הפרידו אותי מאבי ומאחי, שנרצחו בהמשך".
יונתן לוקח אותנו שנתיים וחצי אחורה: 7 באוקטובר, 6:29, אור ראשון של שחר. השטח פתוח, מאובק. הוא עומד במרכז הרחבה, לבוש בגדי מסיבה. סביבו המולה. אלפי צעירים רצים לכל עבר, צעקות בערבובייה. ברקע, מוזיקת טראנס בעוצמה גבוהה ממשיכה להתנגן מהרמקולים הגדולים.
בשמי הבוקר עשרות שובלים לבנים של טילים, פיצוצים ונפילות נשמעים מכל עבר. יונתן מביט למעלה אל השמיים, ואז אל הקהל שנס לעבר המכוניות. המוזיקה נחתכת בפתאומיות. שקט צורם למעט קולות הנפילות.
"חיכינו שהטילים יירגעו. היו שם 5,000 איש, שכל אחד מהם התנהג אחרת. אספנו את הציוד והלכנו לכיוון האוטו במטרה לנסוע הביתה, אבל חברה התקשרה והזהירה שבמורד הכביש יש מחבלים שיורים על רכבים. עליתי ימינה לרעים, ובפנייה היו אמבולנס ומכונית משטרה. השוטרים אמרו שהציר חסום ושצריך לפרסס".
יונתן בוחר לא לנסוע בשביל הכורכר, אלא להישאר על הכביש. כעבור 100-200 מטר הם נעצרים שוב בפקק ענק. גם הציר הזה נחסם. כל הנוכחים בחדר פרט אלי יודעים את המשך הסיפור זרוע הניסים, ויודעים שכל הבחירות וצירופי המקרים שיונתן סיפר ויספר עליהם יובילו להצלתו.
הוא פונה לאביגדור ואומר: "כמו שאתה מספר על עצמך - מלאך המוות אמר 'לא, אתה לא מגיע'". עוד נקודת השקה חוצת דורות: בהתבוננות אחורה על מה שקרה, לשני השורדים יש תחושה שהישרדותם היתה מכוונת.
יונתן יורד מהרכב באמצע הפקק. לאורך כל הזמן הזה טילים נופלים בסמוך, ובווטסאפ רצות שמועות. המבלים מתחבאים בכל מקום שהם יכולים לחשוב עליו. יונתן הולך לכיוון השוטרים, ומולו מתחילים לרוץ פצועים. הוא מסתכל ברכבים שעומדים לפניו בפקק, וכל היושבים בהם מתים. שביל הכורכר שבו חשב לנסוע זרוע גופות. פורץ קרב בין השוטרים למחבלים. הוא מתחיל להבין מה קורה וחוזר לחבריו.
"גלעד, חבר שלי שהוא איש יחידה מובחרת, מבקש ממני לקבל החלטה מה לעשות. האירוע מסלים. השוטרים אומרים לכולם לברוח, מתוך ידיעה שהם נותרים להילחם מול המחבלים והם יודעים שהם הולכים למות. לא הבנתי מה קורה, הייתי כמו במבי. לא הייתי היסטרי בשום שלב באירוע. אני מופתע מעצמי, אבל לא באמת הבנתי אז את גודל האירוע. החלטנו לברוח לשטחים הפתוחים".
בחזרה לשמחת תורה
אביגדור משובץ לקומנדו זבל, וכך הוא מצליח לאכול קצת שאריות. בימי ראשון, כשאין עבודה, אנשי האס.אס נוהגים להגיע שיכורים ולהרביץ ולהתעלל בנערים, כלומר באביגדור ובחבריו.
"ליד המחנה שלנו היה מחנה נשים, שם זיהיתי בוקר אחד את אחותי הגדולה. היה קשה לזהות אותה אחרי כל החודשים האלה במחנה. הגענו שמונה לאושוויץ, ורק שנינו שרדנו את מה שהיה שם. בראש השנה - שוב סלקציה של מנגלה. גם הפעם מוינתי ימינה. ביום כיפור - עוד סלקציה, אך הפעם מוינתי שמאלה. כל היום ההוא אמרתי וידוי, הייתי בטוח שנותרו לי שעות ספורות לחיות. נכנס מנגלה בלי סיבה ולקח שמונה נערים באקראיות, ואני הייתי אחד מהם. את כל השאר לקחו בלילה לתאי הגזים".
בשמחת תורה - שבשנת 1944, בצירוף מקרים נורא, חל ב־7 באוקטובר - אביגדור מוצא את עצמו בשנית בצריף הנידונים למוות. השוהים בו מוצעדים ברגל לתאי הגזים. אבל אז שוב קורה משהו בלתי ייאמן: כשהקבוצה שלו מגיעה לתאים, הקבוצה הקודמת יוצאת מהם בהליכה.
דקות ספורות קודם לכן פרץ מרד של הזונדרקומנדו, אסירים יהודים שנאלצו לעבוד במשרפות. בסיוע אסירות שעבדו במפעל לייצור נשק הם הצליחו להרכיב פצצות מאולתרות ולפוצץ את קרמטוריום מספר 4, שמאז לא חזר לתפקד. "רק לאלוהים יש הסבר. אלוהים החליט שאני נשאר בחיים", הוא אומר בהתרגשות. יונתן אוחז בידו.
"ב־18 בינואר 1945 התחילה צעדת המוות. הוראה להתייצב בשער, מינוס 25 מעלות, שלג עד הברכיים, אסירים רעבים וקפואים. הנאצים ירו בלי סוף בכל מי שלא עמד בקצב. הרבה מתו מקור בלילות. כעבור שלושה ימים הגענו לתחנת רכבת ונסענו למאוטהאוזן, שם הכניסו אותנו למחנה אוהלים. בוץ, הכל התעופף, כבר לא חילקו כל כך אוכל. יום אחד עבר מטוס רוסי שירה כמה צרורות על המחנה, כנראה בטעות. נהרגו כמה בחורים, והיו אסירים שהתנפלו על הגופות מרוב רעב". כולנו מביטים באביגדור בזעזוע.
יונתן: "יש עץ בתוך ואדי בשטח הפתוח. חמשתנו רצים אליו ומתחבאים עם אנשים נוספים. רומי גונן התחבאה לידי, אני יודע מאיפה חטפו אותה. אנחנו יושבים שם חצי שעה, ובהפוגה אני מחליט להביא את האוטו. יש שקט, כי הם הרגו את כל מי שהיה בפקק, אבל אז לא הבנתי את זה. איך שאני יוצא מהמחבוא - יורים רק עלי".
יונתן לא ידע שהמחבלים אורבים בחוץ, הוא הניח שהם המשיכו הלאה. עצם העובדה שיצא מהמחבוא חשפה את חבריו. הוא רץ לכיוון הרכב, הפוך מכיוון המנוסה של ההמון.
"אני מגיע לפקק, ויזואליה לא סבבה, לא צריך לתאר. יריות כל הזמן, השמיים שחורים. כמו שאביגדור מעיד על עצמו - רק אחרי האירוע עיכלתי את מה שראיתי. למה, נגיד, לא עזרתי? או לעומת זאת, למה לא קפאתי? אין לי תשובות. אני עולה מהר לרכב ונוסע דרך שדה תפוחי אדמה כדי לאסוף את החבר'ה".
יונתן אוסף אותם, והם שוב מוצאים את עצמם תקועים בפקק, הפעם תחת אש מאסיבית. "גלעד אומר 'בואו נפרוק'. משם אנחנו מתפצלים. אני נשאר לבד באמצע השטח הפתוח, נשכב בגומה, כל מי שסביבי מת. אני דורש מאלוהים: תוכיח, אני אעשה מה שאתה רוצה, תוציא אותי מפה".
זכרונות מהפלנטה האחרת
אביגדור: "ממאוטהאוזן הוצעדנו למחנה גונסקירכן, אחד מהמחנות האיומים ביותר, מרחק 55 ק"מ, שלושה ימים הליכה. גם שם הם ירו בלי סוף. ביום השלישי, קרוב ליעד, הגעתי באפיסת כוחות טוטאלית, לא הצלחתי ללכת. עד כאן נלחמתי - וזהו, לא יכול. אבל כשראיתי גרמני מתקרב אלי עם אקדח, מוכן לירות - פתאום היה לי כוח. זינקתי והתחלתי ללכת. איך אפשר להסביר? שוב, מישהו שם למעלה החליט שאני אמור לחיות. ברחתי מהגרמני. הוא בטח מחפש אותי עד היום.
"זה היה מחנה נורא: ריח של גופות, שלדים מדברים איתך ומתים באמצע משפט. כעבור שבוע-שבועיים הגיעו האמריקנים ושחררו אותנו. אם זה היה לוקח יותר זמן - לא הייתי שורד. כל הדרך החוצה מהמחנה האמריקנים שמו ערימות של אוכל. האסירים אכלו כל כך הרבה שהתנפחו ומתו מרוב אוכל".
אביגדור יוצא מהמחנה על הרגליים. הוא בן 14, והוא לא יודע לאן לפנות. הוא יודע שאמו ואחיו נרצחו, ולא מאמין שאחותו שרדה את המחנות. "בשביל מה אחיה? כשאתה תחת הגרמנים אתה לא חושב בצורה נורמלית. זאת פלנטה אחרת, כמו ש-ק.צטניק אמר. אתה לא אותו יצור אנושי. אבל עכשיו הראש מתחיל לעבוד רגיל, והדיכאון מתחיל. אתה מתחיל לכאוב. בפלנטה ההיא לא היה כאב על המשפחה, היה רק רצון לשרוד".
אביגדור מתחיל ללכת בחזרה לעיירה. את הדיכאון שהוא מרגיש עכשיו הוא ירגיש במשך שנים. בעיירה הוא פוגש את אחותו, בת 17 באותה העת. "היא הפכה הכל בשבילי והחליטה לעלות ארצה. עלינו באופן בלתי חוקי על האונייה 'תיאודור הרצל'. שתי אוניות בריטיות חסמו אותנו בנמל תל אביב. חייל בריטי ירה צרור ורצח שלושה פליטים שעברו את כל המסע". הכמעט־עולים חדשים מגורשים לקפריסין, שם הם שוהים שמונה חודשים - עד כ"ט בנובמבר, אז הם עולים ארצה.
יונתן: "איך שאני קם - אני קופא. אני מסתכל על המחבלים שמולי. אם הם מחליטים לירות - זהו. גלעד רואה שקפאתי ומתחיל לצרוח עלי. הוא הציל אותי. אני רואה את אחת החברות שאיתן הגעתי למסיבה, ואנחנו רצים לפרדס". בשמונה השעות הקרובות יבחר יונתן את כיוון ההימלטות בעזרת השמיעה, כשהוא מתרחק מקול היריות. הם שורדים.
"מה אני סוחב מאז? בת הזוג שלי נרצחה, חברים נרצחו, נחטפו. בשנה הראשונה כמעט לא ישנתי. אני לא עובד מאז. היה לי פלשבק קיצוני. חוץ מזה - חרדות, עצבנות, חוסר שינה, בריחה מהמציאות, כל מיני. כיום אין לי פחד מכלום, שזה לא תמיד טוב".
"הוא מבין אותי אחרת מהשאר"
עד הנובה יונתן היה קבלן חשמל במקצועו ומוזיקאי חובב. מאז הטבח הוא רואה את המוזיקה כייעוד. אביגדור הוא הקהל הנאמן ביותר שלו, הגרופי השרוף.
"נוצר בינינו חיבור מעניין, אני מרגיש שהוא מבין אותי אחרת מהשאר", יונתן מביט באביגדור. אני מביטה בקעקועים של שניהם, על המספר של אביגדור והפרפר של יונתן, ורואה איך הם מתאחדים. "אני רואה סרטי שואה, אבל אני תימני, אין לי משפחה שהיתה בשואה, וגם לא יצאתי לביקור בפולין. אבל אחרי מה שעברתי אני מרגיש אחרת כלפי השואה. כשאנחנו מדברים על תופעות לוואי, על החיים לפני ואחרי, אני מרגיש שאני הוא באיזשהו מקום.
"נקודת השקה נוספת היא שבמהלך כל הבריחה ידעתי שאחיה. הייתי מאוד קרוב למוות, אני לא יודע להסביר את הידיעה המוחלטת הזאת. בדיוק כמו שאביגדור מתאר. אחרי הנובה הייתי מנותק, מישהו אחר, הייתי חלול, זומבי. אני עוד אוסף את הסיפור שלי. אני לומד המון מההתמודדות של אביגדור. אני לא מקטין מהסיפור שלי, אבל כשאני שומע את הסיפור שלו זה עוזר לי להבין שאפשר להתמודד עם הכל".
אביגדור: "אני אוהב אותו, ואני מבין על מה הוא מדבר. אני גם נותן פרופורציות. אני לא מסכים עם אלו שאומרים ש־7 באוקטובר זה שואה. ב־7 באוקטובר קרה לנו אסון. הצבא לא היה במקום, והחיות הבלתי אנושיות האלה, תלמידים נהדרים של הנאצים, עשו מה שהם רצו במשך כמה שעות - אבל זאת לא שואה.
"אני לא מזלזל בסבל של החבר'ה האלה, שהיו בשבי או בנובה. לכולם אני אומר: תלמדו מה עבר עליי מגיל 12 וחצי, מנותק מהכל. הכל היה קשה ומדכא, והיו לי מספיק רצון ושמחת חיים. ברוך השם, הקמתי משפחה נהדרת - שני ילדים, שבעה נכדים, יותר מ־44 נינים וכבר יש לי חימשים, אז ברוך השם. מעפר קמתי, הכל לבד. אז עכשיו טוב, ויהיה עוד יותר טוב. אנחנו עם הנצח. נתגבר על האויבים שרוצים להשמיד אותנו ועל המחלוקות מבפנים. עם ישראל חי, חי, חי. אז יונתן - תקים משפחה, הגיע הזמן".
"זה פרויקט חיינו", מסכם ניסים. "אני כבר 24 שנים בעולם הקריאייטיב, וזה הפרויקט הכי משמעותי שעשיתי. פתאום יש דור חדש של שורדים, ועל זה מדבר הסרט - על הגשר בין השורדים".
חן מודה למשתתפים על החשיפה: "הם לא בחרו להיות בקדמת שום במה, ובכל זאת הם מספרים לנו משהו מאוד משמעותי על עצמנו. תודה על זה שהם פותחים את הלב בסיטואציה מאוד חשופה. הם עושים את זה לא בשביל עצמם, אלא בשבילנו". הסרט, שנמצא כעת בשלבי צילום ועריכה מתקדמים, צפוי לצאת לקראת יום השנה הבא לטבח 7 באוקטובר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו