היא היתה התינוקת היחידה ששרדה מגטו "הברון הירש" בסלוניקי שביוון. ולרגע אחד דרמטי, אחרי שנמלטה ברגע האחרון עם אמה מרים מרכבת המוות - שוב נשקפה סכנה אמיתית לחייה.
"במהלך הבריחה שלנו מהגטו, דרך הרים ונהרות, פנו נציגי הבורחים לאמא וניסו לשכנע אותה לוותר עלי כדי לא לסכן את הקבוצה. אבל אמא לא ויתרה עלי. היא סירבה, הבטיחה להם שאני לא אבכה וביקשה שאם תהיה בעיה שייפטרו מאיתנו יחד. אמא, היא אמרה לכולם, לא נפרדת מילדתה".
היום אסתר ירון בת 84. היא פעילה ונמרצת, חיונית, מלאה בחן ובקסם אישי שופע, אחת כזאת ששום דבר בחייה לא שבר אותה. הרוח שלה ניצחה הכל, את כל מהמורות וקשיי החיים, וחשוב לה מאוד שיזכרו וידברו ויספרו על שואת יהודי יוון, שלדבריה רק מעטים מהם שרדו.
"אגב", מודה אסתר, "זה לא תמיד היה כך. שנים רבות נמנעתי מלספר את קורותיי, שמרתי את עברי לעצמי, ומי שהאיצה בי ולימדה אותי את חשיבות הפרסום למען יידעו ויזכרו שהשואה לא פסחה על יהדות יוון היא אחייניתי היקרה ענת בלדינגר".
רכבות למחנות ההשמדה
היא נולדה בעיר דרמה שבצפון־מזרח יוון. בהיותה תינוקת ברחה משפחתה לסלוניקי, ולאחר זמן לא רב הגרמנים אספו את יהודי העיר לכיכר המרכזית ומשם העבירו אותם לארבעת הגטאות בסלוניקי. "אמא ואני הגענו לגטו, שם היתה תחנת הרכבת שממנה יצאו היהודים לתחנות ההשמדה", מספרת אסתר.
"הטרנספר הראשון יצא ב־15 במארס 1943. אנחנו היינו בטרנספר ה־19, ב־10 באוגוסט 1943. בזכות הפרטיזנים היוונים, שאבי משה היה אחד מהם, הצלחנו להימלט רגע לפני עלייתנו לרכבת המוות".
אסתר מספרת שהיא ואמה עוד הספיקו להסתתר בפרוור של אתונה אצל כומר מקומי קתולי, שנתן להן זהות יוונית והמציא להן סיפור כיסוי. "אמא חשבה שהגענו למקום בטוח, אבל אז הופיעו חיילי גסטפו והכנסייה הפכה למפקדה שלהם. הייתי ילדה בהירת שיער עם עיניים כחולות בגיל שנה וחצי עד שנתיים, עליזה ומלאת שמחת חיים, והחיילים נשבו בקסמיי והרעיפו עלי אוכל, ממתקים ומשחקים רבים".
עם תום המלחמה, מספרת אסתר, אביה חזר אליהן ורק אז פגש אותה למעשה בפעם הראשונה, והמשפחה המאוחדת שבה לדרמה. שם גם נולדו אחיה, התאומים אלישבע ולוי.
אסתר עלתה לישראל ב־1950 עם משפחתה כשהיתה בת 8. "הגענו באונייה למחנה העולים שער עלייה בחיפה. לאחר שבועיים עברנו לקיבוץ גניגר ולאחר מכן לקיבוץ אפיקים, שם התגוררו עולים מיוון שהגיעו ב־1939, לפני המלחמה".
אסתר מספרת שבעקבות עבודתו של אביה משפחתה עברה לגור בנחלת יהודה. היא מאוד גאה בדרך שעברה. למדה רבות, הפכה לאחות לסיעוד פסיכיאטרי ושיקום חולים, הקימה משפחה ונולדו לה שני ילדים, ירון ויובל.
המגפיים של הגסטפו
"רק בגיל 30, במהלך עדות של אמי ל'יד ושם', בהיותי כבר אם לשני ילדים, נודע לי שאני ניצולת שואה דור ראשון. ואז עלה לי פלשבק של זיכרון ילדות מוקדמת. ראיתי 'עמודים שחורים' מהלכים בקצב אחיד. הכוונה כנראה היתה למגפיים של אנשי הגסטפו, כיוון שהגעתי להם לגובה הברכיים והתרוצצתי ביניהם בחופשיות".
אסתר היתה אמורה להשתתף השנה במצעד החיים בפולין, שיתקיים ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בין מחנות ההשמדה אושוויץ ובירנקאו. השנה יתקיים המצעד בסימן המאבק באנטישמיות. הגעתם של 1,500 משתתפים מישראל, ובהם 50 שורדי שואה ובני משפחותיהם, בוטלה עקב המלחמה.
"אני לא אוותר ואגיע למצעד בשנה הבאה", היא מבטיחה. "ההורים שלי חינכו אותי להיות חזקה, חיובית. בזכות הגישה שלהם איני נוטה לדיכאון, איני חווה טראומה, כזו שעוברת על ניצולי שואה. הם גידלו אותי לתפארת, ואני כל כך מתגעגעת אליהם".
לפני כמה ימים חגגה יום הולדת 84. הבית של אסתר במשען נאות אפקה בתל אביב התמלא פרחים. יוחנן, בן הזוג שלה בעשרות השנים האחרונות אחרי שהתגרשה מאבי ילדיה, הגיע מכרכור לעשות איתה את השבת. "אני באמת שמחה על כל האביב הזה של יום הולדת", אסתר זורחת.
"עברתי דרך לא פשוטה בחיים. אני גאה בכך שצלחתי את כל הקשיים והגעתי למקום שבו אני נמצאת היום. כמי ששרדה את הימים האפלים ביותר של האנושות, אני מרגישה שזו חובתי לזכור ולהזכיר, ואני עושה זאת בשמחה רבה, גם במפגשי 'זיכרון בסלון'. אני מספרת שם על שואת יהודי יוון. לא פעם שואלים אותי אם ביוון היתה בכלל שואה. אני עדות לכך, אני שרדתי, אני ניצחתי והקמתי בית לתפארת בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו