זכרונותיו של שלמה מנצור ז"ל, שורד השואה שנרצח בשבי החמאס

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הדסה לזר מבקשת לספר את סיפורו של אחיה, שלמה מנצור ז"ל - ילד קטן ששרד את פרעות הפרהוד בבגדאד, ונרצח בגיל 85 לאחר שנחטף מביתו בקיבוץ כיסופים בשבעה באוקטובר.

"שלמה עבר שואה בילדותו בעיראק", היא אומרת, "ושוב שואה בזקנתו - כאן, במדינה הריבונית שלנו".

שלמה נולד בשנת 1938 בבגדאד, בן למשפחה יהודית. אביו עבד במפעל לייצור סיגריות ואמו הייתה עקרת בית. "בהתחלה חיו טוב", מספרת הדסה, כפי ששמעה וקראה מעדותו של שלמה, "עד שהשלטון התחלף והאווירה השתנתה".

עם עלייתו של ראשיד עלי אל-כילאני הפרו-נאצי והתחזקות ההשפעה הגרמנית בעיראק באמצעות שגריר גרמניה בבגדאד, החלה הסתה גלויה נגד יהודים. עובדים פוטרו, רכוש סומן, והרחוב הלך והקצין.

ביוני 1941, ערב חג השבועות, התפרץ הזעם. פרעות ה"פרהוד" - שפירושן המילולי הוא רדיפת חסרי ישע, כפי שמסבירה הדסה - גבו את חייהם של יהודים רבים בבגדאד ובבצרה. "זה היה ליל הבדולח של יהודי עיראק", היא מתארת. "אספסוף התנפל על יהודים, הוציא אנשים ממכוניות, כרת איברים, בזז ושרף בתי כנסת. תינוקות הושלכו למאגרי מים מול עיני הוריהם. היו יומיים וחצי של רצח ואונס לעיני ילדים, רצח מחריד של נשים הרות, ואפילו עדויות שלפיהן בבתי החולים הוזרק רעל כדי להמית יהודים".

עד היום, מספרי ההרוגים בפרעות שנויים במחלוקת, ונעים בין כ-180 לכ-1,000 - לצד אלפי פצועים.

שלמה היה אז ילד בן שלוש. "הוא זכר", מדגישה הדסה. "זכר פרטים. הוא ראה דברים שילד לא אמור לראות לעולם". היא מספרת כיצד הפורעים פרצו לבית הוריהם, היכו את האב והאם והרסו הכול. שלמה ברח לגג, שם נהגו לישון בלילות הקיץ. "שם הוא ראה מחזה שלא עזב אותו כל חייו - מוסלמים משחקים בתינוק כמו בכדור. כשהאם התחננה שיחזירו לה אותו, הם שיפדו אותו והשליכו בחזרה".

נאלצו לוותר על אזרחותם ורכושם

רק התערבות של שכנה מוסלמית, "חסידת אומות עולם" כפי שהדסה מתארת אותה, שגירשה את הפורעים בטענה שהבית שייך לה - הצילה את המשפחה.

השנים שלאחר מכן לא היו פשוטות. הילדים חוו השפלות בבית הספר, והמשפחה חיה בחשש מתמיד ופחד להיחשף. לבסוף, לאחר קום המדינה, עלתה המשפחה לישראל בקושי רב במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. הם נאלצו לוותר על אזרחותם ועל רכושם.

"אפילו את טבעת הזהב של אחותי בת ה-4 לקחו - טוב שלא לקחו איתה גם את האצבע", מספרת הדסה. "אמא פחדה שיתפסו שמלה עם מעט זהב שתפרה בכיסים פנימיים, אז זרקה אותה לפני העלייה למטוס". עד כדי כך פחדו היהודים מהשלטונות בבגדאד.

"הוא תמיד בחר בחיים"

תחילה שוכנה המשפחה במחנה בעתלית, ולאחר מכן במעברת תלפיות בירושלים. הם גרו בפחונים, בתנאי קור ושלג לצד חום כבד וצנע. שלמה היה אז בן 13. כעבור שנתיים, בשנת 1953, הצטרף לגרעין שהגיע לקיבוץ כיסופים, שהוקם ב-1951, והיה ממייסדיו הצעירים.
"הוא בחר לבנות את הארץ. הוא תמיד בחר בחיים".

"שלמה לא היה אדם שמתלונן. הוא לא אהב שידעו שקשה או כואב, כדי שאחרים לא ידאגו לו". רק בשנים האחרונות החל לדבר יותר על מה שעבר. בפברואר 2023 אף החל לכתוב יומן. "לא ברור לנו למה דווקא אז", מהרהרת הדסה. ביומן תיאר את ילדותו בבגדאד - בתי הקפה שעל שפת הנהר, הדייגים שצלו דגים טריים, הסרטים בבית הקולנוע עם הדודים - ואת הרגע שבו הכול השתנה. "הוא כתב על גאות ושפל בנהר, וגם בחיים".

שלמה בנה עם אשתו משפחה לתפארת עם ילדים ונכדים בקיבוץ כיסופים - ואז הגיע השבעה באוקטובר.

השבעה באוקטובר

בבוקר שמחת תורה, בשעה 7:30, עוד הספיק לשוחח עם בתו. "הוא אמר שקלקלו להם את התוכניות", מספרת הדסה. הוא לא הבין שמחבלים כבר בתוך הקיבוץ. זמן קצר לאחר מכן נותק הקשר. מחבלים פרצו לביתו. רעייתו, מזל, הצליחה להימלט בדרך לא דרך. שלמה, שהיה בממ"ד וניסה להבין מה קורה, נלקח בכוח. בן 85, ניצול שואה, שהיה החטוף המבוגר ביותר והיחיד מקיבוץ כיסופים.

"הם לא יכלו לדבר", משחזרת הדסה את מה שתיארה לה מזל על הרגעים שלפני החטיפה. "רק הסתכלו בעיניים ושאלו בלי מילים - מה קורה פה?".

הדסה מספרת גם על עדותו של חבר קיבוץ שצפה בחטיפה מחלון ביתו ונורה בידו. שלמה נתפס על ידי שישה מחבלים, שסטרו לו ואזקו אותו. הוא נלקח במכוניתו שלו - שלא נמצאה עד היום.

במשך שנה וארבעה חודשים נחשב שלמה לחטוף, ולא היה ידוע אם הוא בין החיים. רק בשנה שעברה, ערב עסקת החטופים שבה שבו החטופים המבוגרים יותר, התברר כי נרצח.
"כנראה יום אחרי החטיפה", אומרת הדסה בשקט.

קשה שלא להשוות

כשהיא שומעת עדויות מהשבעה באוקטובר, על פגיעות בנשים הרות, על רצח לעיני ילדים, היא לא יכולה שלא לחשוב על בגדאד 1941. "זה העתק-הדבק", היא אומרת. "אותה אכזריות. אותה חייתיות. כמו דאעש. כמו נאצים".

שלמה מנצור, שנולד בשם סלמאן אסעד - שפירוש שמו הוא "הכי שמח" - נשא איתו זיכרון של שואה אחת כל חייו. את השנייה פגש בביתו, במדינתו. ביום השואה הזה, מבקשת אחותו לזכור שגם שואת יהודי ארצות ערב חיה ופועמת בזיכרון. "הפרהוד זו שואה", היא אומרת. "ולא כולם יודעים".

וסיפורו של שלמה - הילד ששרד פרעות בבגדאד והזקן שנחטף מכיסופים, מזכיר עד כמה השבריריות והגבורה כרוכות זו בזו.

פעמיים ניסה הרוע לשבור אותו. פעמיים עמד מולו איתן, עם עיניים פקוחות וגב זקוף - אך בפעם האחרונה לא שרד את השנאה.