שורד שואה, סב שכול ואופטימיסט: "זו הגאווה שלי על הגרמנים"

בחודש שעבר, בעיצומה של המלחמה עם איראן, חגג ישעיהו 'שיו' דויטש יום הולדת 99. גם רעשי האזעקות ורעמי היירוטים שהופיעו ברקע לא גרמו לו לשנות את המשפט שתמיד נהג לומר למשפחתו "אסור לאבד תקווה".

כן, כדאי להקשיב לאיש שעל בשרו חווה את כל קשת הכאבים האנושית. ישעיהו איבד את רוב משפחתו במחנה ההשמדה אושוויץ, עבר את מלחמות ישראל, נכדו סמל אביעד דותן ז"ל נהרג ב-2002 בפעילות מבצעית בעוטף עזה. בנו הבכור, שבתאי ז"ל, נפטר ממחלה קשה ב-2018. לפני ארבע וחצי שנים אשתו חנה ז"ל הלכה לעולמה וב-7 באוקטובר 2023 היה זה רס"ן מוטי שמיר ז"ל, בעלה של נכדתו רויטל, שנהרג בקרב בקיבוץ רעים.

אין צומת בהיסטוריה של המדינה שלא השאירה בו צלקת ועדיין רוחו לא נשברה. "הוא תמיד אופטימי", מספרת בתו רחל גנור-ונגר. "הטריף אותנו איך הבן אדם הזה אוחז בחיים ולא מרשה לעצמו להתייאש".

"איזו ברירה הייתה לנו?"

ישעיהו דויטש נולד בחודש מרץ 1927 בבודרוגקרסטור שבהונגריה ונקרא על שם הרב המקומי ישעיה מקרסטיר כשהוריו התפרנסו למחייתם מבניית ארונות קבורה לתושבי האזור.

הגרמנים פלשו להונגריה במרץ 1944, כשישעיהו היה נער בן 17 ומהר מאוד הגיעו לכפר הצנוע והחלו להוציא משלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ. שם, במסדרי הקבלה, נאמר לבאים שבעלי מקצוע יצעדו צעד אחד קדימה.

צבי, אחיו של ישעיהו, ביקש ממנו להתקדם ביחד איתו. 'שיו' שאל "איזה מקצוע יש לנו?" וצבי סינן "אתה בטח יודע לדפוק מסמר עם פטיש". האחים ניצלו בזכות תושייתם, אבל הוריהם ושתי אחיותיהם נרצחו על ידי הנאצים.

אחרי שלושה חודשים של הישרדות, בקיץ הלוהט, האחים יצאו לצעדת המוות לעבר מחנה הריכוז דכאו. ששת אלפים איש החלו במסע של 120 קילומטר, רק אלפיים סיימו, ביניהם ישעיהו וצבי, שהיה גדול ממנו בשלוש שנים. "איזו ברירה הייתה לנו?", 'שיו' שאל כשנפגשנו לאחרונה בביתו שבמושב ניר גלים, הסמוך לאשדוד.

ישעיהו שרד את המלחמה ועלה ארצה ב-1947. הוא היה ממקימי מושב ניר גלים וכשנתיים לאחר מכן הכיר את אשתו חנה ולזוג נולדו שלושה ילדים: שבתאי, אליעזר ורחל.

עד היום יש על הקיר בביתו פינה 'הרגעים היפים של משפחת דויטש' ובה מצוינים ימי ההולדת של הילדים, הנכדים והנינים. בכל יום הולדת, או יום נישואים, הוא נוהג לתת צ'ופר כספי לחוגג, חבילת מזומנים קטנה שהוא מפריש מהרנטה שהגרמנים עדיין מעבירים. תמיד היה חשוב לו לשמור על התא המשפחתי יציב ואיתן.

הבשורה הקשה על מות הנכד

בספטמבר 2002, טנק עלה על מטען שהניחו מחבלים בסמוך לקיבוץ כיסופים שבעוטף עזה ונכדו, סמל אביעד דותן ז"ל, נהרג מהפיצוץ.

אביעד, שהיה בן 21 במותו, התגורר עם הוריו במושב ניר גלים. כל יום שישי נהג להגיע לבית סבו וסבתו בכדי לאכול תפוחי אדמה ונקניקיות, המאכל המסורתי, הרגיש שם בבית. פנינה, כלתו של ישעיהו, מספרת כמה קשה היה להם לבשר על מות הנכד.

רק שזו לא הייתה הטרגדיה היחידה. ב-2018 שבתאי, אביו של אביעד, והבן הבכור במשפחה, חלה בקרויצפלד-יעקב, מחלה ניוונית נדירה וקטלנית. תוך שלושה חודשים מרגע האבחון שבתאי נפטר.
פנינה, אלמנתו, מספרת שלישעיהו, איש חזק שעבר הרבה בחייו, היה קשה לראות את בנו במצבו הקשה. למרות שהתגורר באותו מושב, האב ביקר את בנו רק פעם אחת בתקופת המחלה.

ישעיהו לא נהג לדבר הרבה על השואה, כמו ניצולים רבים במושב שביקשו לשים את השנים האלה הרחק מאחור ולהמשיך בחייהם. עד שעבר להתגורר בניר גלים פרופסור משה דייויס, שהוא ואשתו לוטי תרמו בין היתר את בית הכנסת הגדול במושב.

פרופסור דייויס החליט שעדויות החברים חייבות לעלות על הכתב וסייע בהוצאת ספר. "המפגשים התקיימו בבית משפחת דייויס ושם הוריי החלו לראשונה לדבר על מה שעברו", מספרת רחל, בתו של ישעיהו.

ביוני 2022, כשהוא בן 95, ישעיהו לקח 26 מבני משפחתו לטיול שורשים בהונגריה. זקוף ובטוח סיפר את סיפורו, הראה להם היכן היה ביתו ובבית העלמין היהודי הם עברו עם צבע על אותיות המצבות בכדי לחזק את מה שנמחק עם השנים.

חנה, אשתו, נפטרה לפני כארבע וחצי שנים וב-7 באוקטובר 2023 אסון נוסף פקד את המשפחה. ביום הטבח בעוטף עזה רס"ן מוטי שמיר, בעלה של נכדתו רויטל ולוחם בסיירת גולני, מיהר לקפוץ לעוטף בכדי לסייע בלחימה. שמיר נפצע, המשיך בקרב ובסוף נהרג בקיבוץ רעים.

"צריך להראות לכולם מה בנינו כאן, כי לא היה פה כלום כשהגענו", ישעיהו אמר על המדינה שהוא וחבריו הקימו והיא עדיין עומדת על תילה. "זו הגאווה והמשפחה שהקמנו היא הניצחון הגדול שלי על הגרמנים".

"אני רואה ניגודים רבים בעיניי"

ישעיהו כבר לא במיטבו. לפני כשנתיים עבר אירוע מוחי וגם הגיל המתקדם משאיר את אותותיו ולמרות זאת הוא עדיין כאן, משרידים הולכים ונעלמים לתקופה שחורה בהיסטוריה של עמנו.

לפני כעשור, כשכוחם עוד היה לצידם, המשפחה הוציאה ספר על חייהם של חנה וישעיהו. יש שם הרבה תמונות מימים מאושרים וגם סוף דבר שישעיהו חיבר כמזכרת.

"שנים שלא ראיתי בכך צורך וחשבתי את העניין כמיותר ומטריח, וככזה שבעצם יסמן סופה של דרך", 'שיו' כתב בספר. "לאחרונה רכשתי תובנות חדשות והבנתי שבהעלאת סיפור חיינו על הכתב יש בו משום ציווי לדורות הבאים: לזכור ולא לשכוח".

לקראת סיום העמוד ישעיהו התייחס גם לתקופה הנוכחית, השנים בהן ישראל חווה לא מעט עליות ומורדות. "היום כשאני מסתכל סביב אני רואה ניגודים רבים בעיניי", ציין. "מחד - מדינה משגשגת הולכת ונבנית כשרבבות יהודים ממלאים מחדש את השורות, ומאידך - אני רואה מסורת חבוטה, ערכים נשחקים, וגם אהבת הבריות אינה יותר דבר להתגאות בו. וזו בדיוק הנקודה בה חזרתי מסירובי והחלטתי להיחשף ולחשוף. אני מאמין שהדור שלי שלחם על חייו, שלחם על ארצו-מולדתו יכול וראוי שיהווה דוגמא לעוצמה שבאמונה ולכוח של ה'ביחד'".