מרט נולד אל תוך המלחמה, אבל בחר לחיות חיים שלמים אחריה. לא רק לשרוד, אלא ללמוד, לרפא, לחלום. "אני לא זוכר את תחילת המלחמה", מסביר מארק מוצניק. "הייתי תינוק. אבל אני כן זוכר את מה שסיפרו לי, ואת מה שנשאר בגוף הרגשות והתחושות".
מרט נולד בשנת 1941 בעיר ויניצה שבאוקראינה, מאות קילומטרים מהגבול עם פולין. "הייתי בן חצי שנה כשהכול התחיל", הוא מספר. "אבא שלי גויס לצבא מיד. כבן יחיד, נשארנו אני ואמא לבד".
הדוקו הערוך ב-BBC שהוביל להתפטרות מנהל הערוץ // צילום: "הטלגרף" BBC
הזיכרונות חלקיים אבל הסיפור חקוק בו לפרטים. "נאלצנו להתפנות מאוקראינה, אמא הייתה בורחת איתי ממקום למקום. היו הפגזות. כל פעם שהיו פיצוצים היא הייתה נשכבת עליי, מגנה עליי בגוף שלה. זה מה שהיא עשתה. פשוט ככה".
הבריחה לא הייתה מסודרת או מתוכננת. "לא ידעו לאן נוסעים, רק ידעו שצריך להתרחק. נסענו שבועות, בשלב מסוים הגיעו לאזור בשליטה רומנית. שם כבר היינו צריכים לשלם שוחד כדי שלא יסגירו אותנו, זה היה חלק מהחיים". בסופו של דבר הגיעו לקירגיזיה, לעיר ג'לאל-אבאד. "זה היה מקום זר לגמרי. שפה אחרת, אנשים אחרים".
נתינה - גם כשאין כמעט אוכל על השולחן
"אני לא זוכר תמונות, אבל אני זוכר רעב. זה משהו שנשאר". מוצניק מספר כי החיים שם התנהלו סביב הישרדות, וכיצד אימו נלחמה על כל דבר. "עמדנו בתורים ללחם, בלילה, עם כרטיסי מזון. היא הייתה לבד איתי, לא היה לה שום דבר יציב. רק רצון שאני אחיה בנתיים אבא שירת בצבא".
אבל לצד זה, הוא זוכר גם משהו אחר – תכונה שנשארה חרוטה בו, גם אחרי שאביו חזר המילואים ומצבם הכלכלי השתפר מעט הכסף לא היה רב. "אמא שלי הייתה נותנת לאחרים. גם כשלא היה לה. אבא שלי, כשחזר, היה אומר לה אל תתני לכולם. והיא הייתה משיבה לו: אם בן אדם מושיט יד, סימן שהוא צריך".
בשנת 1943 האב חזר מהמלחמה. "אז קצת נהיה יותר קל," מספר מרט. "הוא קיבל תפקיד, היה לנו קצת יותר ביטחון". למרות זאת, דבר אחד כבר היה ברור: "לא חוזרים לאוקראינה. הבית נשדד. וגם האנטישמיות גברה. לא היה למה או לאן לחזור".
החיים נמשכו בקירגיזיה. "הלכתי לבית ספר. היו ילדים שהציקו. קראו לי 'ז'יד', הרביצו לפעמים כה זה היה כלפי יהודים". הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף: "אבל היו גם אנשים טובים. המוסלמים שם – עזרו לנו. נתנו, תמכו. זה לא היה שחור ולבן".
כשהוא מספר על סוף המלחמה קולו משתנה. "את זה אני זוכר. לא תאריך, תחושה. אנשים שיצאו לרחובות. חיבוקים, צחוק, ריקודים, שמחה. אחרי כל השנים האלה, פתאום שמחה".
מרט גדל, למד ובנה לעצמו חיים. "למדתי רפואה והפכתי לנוירולוג" הוא מספר בפשטות, כמעט בצניעות. מוצניק עבד שנים רבות בתחום, טיפל באנשים, ליווה חולים ובמהלך הלימודים של התואר השלישי הכיר את אישתו והביא בן לעולם. "עלייה לישראל לא הייתה אפשרית, שמענו על ישראל אבל לא הכרנו עד הסוף איך להגיע אליה". רק בגיל חמישים הצליח לעשות זאת.
"זו לא הייתה עלייה כמו פעם", הוא מסביר ומוסיף כי "זה היה יותר מקום מפלט, מקום להיות בו בטוח. באף מקום בברית המועצות לא היה בטוח לגמרי ליהודים, ישראל היא המדינה שלנו".
והיום, עשרות שנים אחרי התקופה ההיא כשהוא נמצא בפנסיה, האהבה של אמא שלו למוזיקה עברה גם אליו. "אני אוהב מוזיקה כל החיים, אבל אף פעם לא הייתי מנוי. אף פעם לא היה לזה כסף, שם זה היה מאוד יקר".
במסגרת פרויקט "משאלת לב" של משרד הרווחה ועמותת עזר מציון, התבקש מרט לבחור חלום. "אז ביקשתי מנוי לסימפונית באר שבע, זה משהו שתמיד רציתי". בחודשים האחרונים הוא הגיע לקונצרט "פגשתי את המנצח, את הנגנים. נתנו לי מנוי. אני יכול ללכת להופעות", הוא מחייך. "זה משהו אחר".
עו"ס חמה ישראלי, מנהלת מערכי דיור במנהל אזרחים ותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מתארת את המשמעות שמעבר לרגע: "מרט מהווה עדות חיה לכוח הרצון האדיר של ניצולי השואה", היא אומרת. "סיפורו, כמו רבים אחרים, מראה שגם בחשיכה הגדולה ביותר יש נקודות אור. האחריות שלנו היא לא רק לדאוג לצרכים הבסיסיים, אלא להעניק תחושת ערך, משמעות והוקרה".
לדבריה, פרויקטים כמו "משאלת לב" הם הרבה מעבר למחווה. "זו הזדמנות עבור ניצולי השואה להגשים חלום שנשמר בלב עשרות שנים. זה רגע שמזכיר לנו שהחיים שלהם הם לא רק סיפור של הישרדות אלא גם של תקווה והגשמה". מרט עצמו מסכם את זה בפשטות: "עברנו הרבה. אבל בסוף בן אדם צריך גם לחיות, לא רק לשרוד".
ובין הצלילים של התזמורת, בין זיכרונות של רעב ובריחה, נבנה סיפור שלם – כזה שלא נגמר בשואה, אלא ממשיך, עד היום, בכל רגע שבו אדם בוחר להמשיך ולחיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו