"מחויבים לכל החיים": המסע של שנטל בלזברג - מהפיגוע בסבארו לפרס ישראל

סיפורה של שנטל בלזברג הוא סיפור ישראלי-יהודי מובהק: צעירה שנולדה בגולה, עלתה ארצה מאהבה והפכה כאן לדמות מובילה בעשייה הלאומית-חברתית בישראל. שנטל בלזברג, יחד עם בעלה מארק בלזברג, היא המייסדת של עמותת "משפחה אחת" (Onefamily) לתמיכה במשפחות שכולות ובפצועים בישראל. הארגון פונה לכל מעגלי השכול והפציעה במשפחה - הורים, אחים, יתומים, אלמנות ואלמנים, ורואה בכל משפחה יחידה שלמה שיש לתמוך בה רגשית, חברתית וכלכלית ומעניק סיוע הוליסטי.

שנטל בלזברג נבחרה לקבל את פרס ישראל בתחום מפעל חיים לשנת תשפ"ו, על תרומה יוצאת־דופן לחברה ולמדינה, על עשרות שנות עשייה למען משפחות שכולות ופצועים, והובלת מודל תמיכה ייחודי בישראל.

העמותה שהקימו שנטל ומארק הפכה לגוף הלאומי המרכזי בישראל בתחומה ומלווה כיום יותר מ־20 אלף בני אדם - הורים שכולים, אלמנות, יתומים ופצועים - מכל גווני החברה הישראלית. חלק מהתמיכה היא כלכלית, רגשית וחברתית וזאת מתוך הבנה כי ההתמודדות עם השכול והפציעה נמשכת לאורך כל החיים.

עמותת "משפחה אחת" משתתפת במיזם ייחודי בשם "התמונה האחרונה", בשיתוף משפחתו של סמל עמית רגב ז"ל, מיזם המבקש להעניק פנים ושמות לגיבורי המערכה האחרונה מאז 7 באוקטובר באמצעות הרגעים האחרונים שהותירו.

"התמונה האחרונה" הוא פרויקט הנצחה דיגיטלי ייחודי המוקדש לנופלי מלחמת חרבות ברזל, שהשיקו מערכת "היום" והעיתון "ישראל היום". במרכז הפרויקט נמצא עמוד האינסטגרם, שם מתפרסמים תמונות וסרטונים המהווים עבור בני המשפחה את התיעוד האחרון והמשמעותי ביותר של יקירם.

במהלך השנים השקיעה "משפחה אחת" יותר מ־100 מיליון דולר בליווי ובסיוע למשפחות. פעילותה מתפרשת על פני עשרות תחומים: קרן הסיוע הגדולה בישראל - תמיכה כלכלית ישירה במצבי חירום ובשגרה. מחלקת יתומים משני הורים - פרויקט ייחודי המלווה מאות ילדים וצעירים שאיבדו את שני הוריהם. קבוצות טיפוליות בארץ ובחו"ל - מסעות ריפוי ושיקום רגשיים. ארגון נוער שכול היחיד מסוגו בעולם. תוכניות לנוער ולצעירים שכולים - המאפשרות חיבור, הכלה וצמיחה. ליווי אישי באמצעות רכזות קבועות - עוגן תומך לאורך שנים.

קודם כל הערכים

שנטל עסקה במשך שנים בעשייה חברתית ובסיוע לנזקקים, אך תפנית חייה הגיעה באוגוסט 2001. כחודש לפני חגיגת בת המצווה של בתה מיכל אירע הפיגוע הקשה במסעדת סבארו בירושלים שבו נרצחו 16 אנשים ונפצעו 14 אנשים. נוכח האובדן והכאב הלאומי החליטו שנטל ובני משפחתה לבטל את האירוע שתוכנן, ולהקדיש את כל הכספים שיועדו לשמחה לסיוע למשפחות הנפגעים, מהלך שבעקבותיו נוסדה העמותה.

"הפיגוע במסעדת סבארו באוגוסט 2001 היה רגע מכונן עבורנו. הוא לא היה עוד אירוע, אלא נקודת מפנה עמוקה", מספרת שנטל. "היתה שנה של פיגועים קשים. זה היה באמצע הקיץ, ימים של היערכות לפתיחת שנת הלימודים. העיר היתה מלאה במשפחות ובילדים שיצאו לקנות ציוד לבית הספר. סבארו היה ממוקם בלב מרכז העיר, היה מקום הומה אדם. 16 אנשים נרצחו ויותר מ־130 נפצעו. זה היה אירוע עצום בהיקפו ובעוצמתו. אחת מהפצועות היתה בתרדמת במשך 22 שנים, ונפטרה לפני שנתיים וחצי. ובצד האישי, הפיגוע התרחש ביום הולדתה ה-12 של בתנו מיכל . הרגע שבו שמחה פרטית נפגשת עם כאב לאומי כל כך גדול, נחרט בנו בצורה עמוקה מאוד. ידענו שהכאב לא נגמר ביום שאחרי, שהמשפחות נשארות לבד עם חיים שלמים שצריך לבנות מחדש. שם נולד הצורך להקים מסגרת שתלווה, תחבק ותישאר לאורך זמן, לא רק ברגע של האסון, אלא גם ובעיקר בשנים שאחרי. ומאז, זו כבר לא רק בחירה - זו שליחות שלא עוזבת".

מאז הקימה את העמותה, שנטל עצמה נוכחת בכל שלב. היא מכירה משפחות רבות בשמן, מלווה הורים וילדים, ומובילה את צוות העובדים והמתנדבים מתוך אמונה עמוקה בשליחות המוסרית של הארגון. בעשייתה היא מבטאת את רוח העם היהודי - חמלה, אחריות וערבות הדדית.

"מה שמניע אותנו הוא קודם כל הערכים שעליהם גדלנו. גם אני וגם מארק בעלי גדלנו בבתים שבהם נתינה ופילנתרופיה היו חלק בלתי נפרד מהחיים. הרעיון שאתה נותן ממה שיש לך למי שצריך, לא כמשהו יוצא־דופן אלא כדרך חיים. צדקה היא ערך שעליו גם אנחנו גידלנו את הילדים שלנו, כחלק טבעי מהחינוך ומהזהות.

"בעלי מארק כיהן לאורך השנים כיו"ר של ארגונים רבים, ביניהם בני עקיבא עולמי, וכן ייסד את מסע ישראלי - מבראשית. אבל מעבר לערכים, מה שמניע אותנו הוא עצם הידיעה שאתה יכול לעזור ולשנות מציאות. הידיעה שאפשר להיכנס לרגעים הכי קשים של אנשים, ולהיות שם בצורה שמביאה אור, תקווה וכוח. אנחנו שומעים את זה שוב ושוב מהמשפחות: אחרי שכולם הולכים, משפחה אחת נשארת. זו לא רק תחושת אחריות, זו בחירה מודעת לקחת חלק, לפעול, ולא לעמוד מהצד".

לאורך השנים חוללה שנטל שינוי עומק בתפיסת היחס לנפגעי טרור בישראל. ביוזמתה נוספה לראשונה בביטוח הלאומי קטגוריה של יתומים משני הורים, עם זכויות והטבות ייעודיות. היא ייסדה קהילות טיפול ייחודיות, ובהן קבוצות שווים ותמיכה לתת-קהילות של שכול: יתומים משני הורים, תאומים שכולים, הורים שכולים גרושים, הורי אלמנות, אלמנות וחמות, הורים לפצועי ראש ועוד.

ביום שבת 7 באוקטובר 2023 פתחה שנטל מרכזי חירום, מוקדים טיפוליים, ומערך סיוע מיידי למשפחות שאיבדו את יקיריהן. היא גייסה צוותים מקצועיים לבתי החולים, ארגנה תמיכה כלכלית ורגשית לאלמנות וליתומים, והובילה את הקמתו של מערך שיקום מקיף לפצועים.

"7 באוקטובר היה רגע של שבר עמוק, כאב שלא ניתן לתאר במילים. זה תפס אותנו כמו את כל עם ישראל מדממים וכואבים, אבל לא רק כצופים, אלא כמי שנמצאים כבר שנים בתוך ליווי של משפחות שחייהן נשברו ברגע אחד", מספרת שנטל.

להיות שם באמת

"היינו מוכנים עם תורה טיפולית שבנינו במשך 22 שנים, הבנו שהיקף הצורך יהיה עצום, ושאין לנו את הפריבילגיה לעצור או להתלבט. ובתוך זמן קצר שילשנו את היקף הפעילות של הארגון, את מספר אנשי הצוות ואת התקציב. הכנסנו מערכות שלמות לפעולה, גייסנו אנשים, הרחבנו תוכניות, ופתחנו מענה כמעט בכל תחום אפשרי. הצטרפו אלינו אלפי משפחות חדשות, אזרחים וחיילים, פצועים ושכולים, וכל אחד מהם עם עולם שלם שקרס. ומתוך ההבנה הזו, הרחבנו מאוד את המענים. אנחנו עוזרים להורים, לאלמנות ולאלמנים, לילדים וליתומים, לאחים ולאחיות שנשארו להתמודד לבד כשאיבדו את האח היחיד, לסבים ולסבתות, להורים של האלמנות, לתאומים שאיבדו את החצי שלהם, לילדים שאיבדו שני הורים, לאנשים שחוו יותר מאובדן אחד, למשפחות הפצועים ולמתמודדים עם פוסט־טראומה".

"בנינו שכבות רבות של תמיכה, טיפול, קהילה ושיקום, מתוך הבנה שכל אדם וכל משפחה צריכים מענה אחר, מדויק ואנושי. זה לא היה רק להרחיב, אלא להעמיק. להיות שם באמת, לאורך זמן, ולא לעזוב. הכאב היה עצום, אבל יחד איתו היתה גם בהירות מאוד גדולה. ידענו בדיוק מה התפקיד שלנו, וידענו שאנחנו צריכים להיות שם, עבור כל אחד ואחת".

תחושת שייכות אמיתית

שנטל מספרת כי היא ובעלה ממשיכים להיות מאוד מעורבים אישית. "זה פוגש אותנו כל יום, ואין דרך באמת להישאר מנותקים מזה. יש לנו צוות גדול מסור ומדהים שפועל בכל הארץ, אבל למרות זאת, בעלי ואני ממשיכים. אנחנו מגיעים לבתי אבלים, מבקרים פצועים בבתי חולים ונפגשים עם המשפחות גם לאורך השנים, בקבוצות תמיכה, בתוכניות ובמסעות טיפוליים וכן מחנה לילדים ולנוער שכול. במשך שנים ניסיתי להיות בכל מקום, להגיע לכל משפחה, לכל אחד. עם הזמן הבנתי שאי אפשר להיות בכל מקום, אבל כן אפשר לבנות משהו שמבטיח שאף אחד לא נשאר לבד. זה לא משהו שעוברים לידו וממשיכים הלאה. זה נכנס ללב ונשאר. אבל לצד הכאב, אנחנו פוגשים גם עוצמות בלתי רגילות של אנשים. והחוסן לא מגיע מריחוק, אלא דווקא מהיכולת להיות שם, להרגיש, ולהמשיך לפעול".

שנטל מספרת שכל בני משפחתה הם חלק בלתי נפרד מהעשייה. "הילדים גדלו לתוך זה, מבינים את המשמעות, ורואים את ההשפעה. רבים מהם גם היו בעצמם מדריכים בחטיבת הנוער של הארגון כשהיו צעירים, והיו שותפים לעשייה בצורה מאוד ישירה. הם גם תמיד היו חלק מהצד של הנתינה, תרמו בעצמם, וגייסו את כל החברים שלהם כשהיו שגרירים לכל קמפיין שיצאנו אליו. גם אבא שלי תמיד היה מאוד גאה בי, למרות שלפעמים היה לו קשה להבין למה בחרתי לעבוד כל כך קשה מתוך בחירה. הוא נפטר לפני כחמישה חודשים, ולצערי לא יזכה לראות אותי מקבלת את פרס ישראל. היום יש בזה הרבה הבנה, אבל גם כנות לגבי המחיר. זו דרך חיים שמביאה איתה משמעות גדולה, אבל גם ויתורים אישיים".

עמותת "משפחה אחת" מגייסת כספים בעיקר מהקהילה היהודית בעולם. שנטל ומארק בנו רשת בינלאומית של תומכים וקהילות יהודיות ברחבי העולם, שמסייעות לעמותה ולמשפחות בישראל תחת המסר המאחד: אנחנו מחויבים לחיים, לכל החיים!

"בעולם יש תחושת כאב עמוקה מאוד, אבל גם חיבור אדיר". מספרת שנטל. "לאורך השנים מצאנו שותפים מדהימים ברחבי העולם, תורמים וחברים, שמרגישים מחוברים מאוד למה שקורה כאן. הם לא מרגישים שזה סיפור רחוק, אלא משהו אישי מאוד, כאילו זה קורה בתוך הבית שלהם. אנחנו רואים איך הם כואבים יחד איתנו. לא רק מתוך הזדהות, אלא מתוך תחושה אמיתית של שייכות. הם באמת מבינים את המשמעות של OneFamily. הם מרגישים כמו משפחה, חלק ממשפחה גדולה יותר, וכשמשפחה נפגעת, כולם מרגישים את זה".

"מדובר בסכומים מאוד גדולים שצריך לגייס, וזה מצריך מחויבות מלאה ותשוקה אמיתית לעשייה. אנחנו מאמינים מאוד במה שאנחנו עושים, ומנסים להעביר את התחושה הזו הלאה. בזמני מלחמה זה לעיתים קל יותר, כי אנשים מרגישים את הכאב בצורה מאוד מוחשית. הם לא מגיעים לישראל, התורמים קוראים 'הותר לפרסום', רואים את המציאות, כואבים ובוכים יחד איתנו".