קריית שמונה. חול המועד - והרחובות שוממים. צילום: יוסי זליגר

"יש מחשבות אם זה האזור הנכון לגור בו. אין לנו תשובות"

תושביי היישובים בקו העימות תוהים עוד כמה זמן ניתן להחזיק מעמד בין אזעקה לאזעקה • סיור בין משגב עם, מטולה וקריית שמונה חושף רחובות ריקים ושגרה שמתפרקת תחת אש • בין ייאוש לתקווה, התושבים דורשים ביטחון - ולא מוכנים לוותר על הבית

שעת צהריים גשומה קידמה אתמול את פנינו בקיבוץ משגב עם שבאצבע הגליל. ממול אפשר היה להבחין בהריסות הכפר הלבנוני אל-עדייסה, שאוכלס עד לא מזמן במחבלי חיזבאללה וברקע נשמעו היטב רעמי סוללות התותחים שטיווחו בתקווה למצוא איזה פתרון לבעיה בצפון.

ראש עיריית קריית שמונה אביחי שטרן%3A "הפסדנו עיר במדינת ישראל" %2F%2F דוברות עיריית קריית שמונה

רק שבעוד בחנו את הזירה הטראגית בה עופר (פושקו) מושקוביץ ז"ל, חבר הקיבוץ המיתולוגי איבד את חייו לפני כשבוע, נשמעה אזעקה שניסרה את השקט ובישרה שימים קשים עוד לפנינו.

כאן, לא כמו בתל אביב שמקבלים התרעה ואפשר לסיים קפה בנחת, ביישוב הנושק לגדר הגבול, אין זמן. סירנה ומיד אחריה נשמע בום כשלרוב התושבים אין ממ"ד בבית ולרוץ למקלט זו משימה כמעט בלתי אפשרית במסגרת הלו"ז הצפוף.  

"קשה להיות פה"

"קשה להיות פה ברצף אזעקות כזה", הבהיר אבי שרוני, חבר משגב עם. "אי אפשר לישון, או לנוח. אני לא מאחל לאף אחד להיות כאן כשהתזמורת של החיזבאללה מתחילה, בטח כשאין מיגון. הם יורים ואתה שואל 'איפה זה ייפול עכשיו?'. בלי כיפת ברזל משגב עם היה מחוק. איננו".

אבי שרוני. שומר על חיוך למרות הכל, צילום: יוסי זליגר

שרוני הגיע לקיבוץ לפני יותר מארבעים שנה כמתנדב. הוא תכנן לקטוף במשך חודש וחצי תפוחים ולחזור הביתה והוא עדיין שם. בערב ליל הסדר בנותיו הזמינו אותו לחגוג איתן במקום קצת יותר רגוע, אבל בדיוק כשרצה לצאת למרכז החלה הרעשה מהצד הלבנוני והוא מצא את עצמו מסיים את הערב בחברת סנדוויץ' מצה עם שוקולד למריחה.

"אם הייתי מתכנן את המבצע בלבנון אז היה לאירוע סוף, אבל אני באמת לא רוצה לבקר את הצבא", אמר בחיוך. "רק אגיד שאתמול הרעישו עלינו בעוצמה מטורפת ואני כל הזמן מחכה לתגובה, כי החלון שלי נמצא בקו הראשון ללבנון. לפעמים אני שומע ששלחנו מטוס קרב. אתמול הגיעה כנופיית מטוסים ומאז החיזבאללה כמעט ולא ירה. למה חיכיתם? כמה זמן לוקח למטוס להגיע מתל נוף? זה לבנון, לא איראן".

היה עצוב לחגוג את ליל הסדר לבד?

"שאלתי מה השתנה? הנה, השתנה".

שרוני גר בבתים ישנים שבתקופה שנבנו מי בכלל חשב על ממ"ד. רק עכשיו יצא הקיבוץ בגיוס המונים למימון מקלט רפואי, ציוד חילוץ, גנרטור ושיפוץ המקלטים הקיימים. נועה, שגרה בקומה מתחת, דווקא סיפרה שבמקום שבו גדלים כיום פרחי חרדל פראיים היה תכנון לבנות שלוש קומות של חדרים ממוגנים, שטרם יצאה אל הפועל.

משגב עם. קו ראשון ללבנון, צילום: יוסי זליגר

"כל פעם כשמדברים על בניה פורצת עוד מלחמה אז אין התקדמות", היא אומרת בחיוך כואב. "אבל זה הבית, פה נולדתי ומפעם לפעם המקום הופך ליותר קשוח. יש מחשבות אם זה האזור הנכון לגור בו ואין לי תשובות".

החלום – והמלחמה

הצפון עצוב מאוד בימים אלה. חול המועד פסח, הכל מסביב פורח, הנחלים זורמים בשצף וריק מאנשים. במקום פקקים ארוכים וילדים שמחים, ישנן שיירות ארוכות של ג'יפים צבאיים ומובילי טנקים ואווירה כבדה של מלחמה.

הנוף מקסים, השקט מטעה. מטולה, צילום: יוסי זליגר

מטולה במשך שנים אירחה מדי פסח המונים שרצו ליהנות מהפסטורליה הצפונית ואתמול היא הייתה שוממה, כלב לא עבר ברחוב הראשי. אחד היחידים שבכל זאת הסתובב בין האזעקות היה גוסטבו שומישקין וגם הוא לא מקומי.

שומישקין (65), שעלה לפני כארבעים שנה מארגנטינה, הגיע לפני חודשיים לצפון כחלק מגרעין שנת שירות לוותיקים. כן, יש דבר כזה. הוא החליט לעזוב את חייו הנוחים במרכז ולנסות ציונות, רק לא חשב שההרפתקה המאוחרת תסתיים במלחמה.

"עבדתי במשך שנים במחשוב של הבנק הבינלאומי", סיפר. "אחרי ה-7 באוקטובר הבנתי שאני לא יכול להמשיך את מה שעשיתי עד עכשיו. הייתי חייב לעשות משהו, לתרום. אז החודש הראשון במטולה היה חלום ואז פרצה המלחמה ובשבילי זו הפעם הראשונה שאני חווה מלחמה בצורה כזו ואני בסדר. הייתי נשאר לגור פה, כי מתישהו זה יסתיים".

בעוד לא מעט תושבים עזבו את מטולה עם תחילת ההרעשות, גוסטבו מתפקד כעת כאב הבית של המתנ"ס שכולל את הספרייה, בית הספר, מעון הילדים, מעון הקשישים ואפילו את הפאב המקומי.

כשנפגשנו הוא בדיוק תיקן את חזית הפאב שהתנפצה מההדף אחרי שאחת הרקטות נפלה בבית השכן. גוסטבו עדכן שבהמשך השבוע יש לו תורנות חמ"ל קהילתית, מטולה רגילה לזמני חירום.

"יש כאן תושבים שמפחדים ויש כאלה שפחות", סיפר. "מהגרעין שאיתו הגעתי ליישוב רק שלושה נשארו והשאר נסעו הביתה. אני עושה את מה שאני מרגיש ולא שופט אף אחד".

יהיה למלחמה הזו סוף?

"לא בדור שלנו. אנחנו לא נראה את הפתרון ובכל זאת אני בוחר להישאר פה. הרי איך אפשר לסיים? בשבילי לחסל את הבעיה זו אוטופיה ואין כרגע אפשרות כזו".

ההסכם שהופר

ממטולה עשינו את הדרך הקצרה לקרית שמונה. עיר שסבב הלחימה הקודם פגע קשות באוכלוסיה שלה וגם כעת היא זועקת לעזרה. "הוצאתם אותנו במשך שנה וחצי מהבית בהבטחה שאנחנו חוזרים למקום רגוע אז לא יכול להיות שלא עברה שנה  ואנחנו שוב באותו מצב", אמר לנו נטע אוחיון, המנהל סטודיו לקעקועים בעיר. "האמנו לכם. זה היה ההסכם בין אזרח למדינה ועבדתם עלינו. תראה אנחנו נמצאים במרכז העיר, בתחילת יום עסקים, ביום הראשון בשבוע, חול המועד, חופש, ואין נפש חיה ברחוב".

נטע אוחיון. "היה הסכם ועבדו עלינו", צילום: יוסי זליגר

כמו אלה במטולה ומשגב עם גם בקרית שמונה תושבים רבים נאלצים להסתדר בבתים ללא מיגון והנפילות מסביב לא פוסקות. "אנחנו המגן האנושי", אוחיון אומר. "מי שאין לו יכולת להגן על עצמו, או על קרוביו, צריך לפנות אותו. אני בחור צעיר, אבל בחמש או שבע שניות גם אני לא יכול להגיע מהעסק למיגונית. מי שרוצה להישאר, שיישאר, אבל להשאיר אנשים במטווח ברווזים זה הכי גרוע".

למה לא עזבת?

"הסיבה היחידה היא שאני סועד את אמא שלי. היא מאותם אנשים שאמרו להם 'לכו' והיא ענתה 'זה הבית ואם צריך לקרות משהו, שיקרה  פה'. כל אלה שגם היום צועקים 'ביבי המלך' זה תסמונת האשה המוכה, למרות שדברים השתנו. תשמע כאן גם קולות אחרים".

בטח לא במספרה של אורנה גבאי שם הספר 'ביבי' נמצא על המדף וכל אחת יכולה לעיין בו לפני ההחלקה. "הגעת למקום הכי נגד פינוי", גבאי הודיעה איך שנכנסנו. "יש בקרית שמונה קבוצה שמתה להתפנות ואפשר להבין. אלה מבוגרים, בעלי מוגבלויות, אבל אני בת 56 וגדלתי בקרית שמונה ללא כיפת ברזל ואזעקות. היה קומנדקר שהסתובב והודיע 'כל תושבי קרית שמונה למקלטים', יודע מה קרה לנו? נהיינו יותר חזקים, ציוניים וערכיים. היום מה יש? שתו לי, אכלו לי. די לבכות. רוצים להגיד פינוי בשביל להראות שביבי לא בסדר, אבל זה לא יקרה".

המספרה של אורנה גבאי. נגד פינוי, צילום: יוסי זליגר

 אתמול היה מי שדיבר על פינוי נוסף מהצפון בגלל שרעשי המלחמה מסרבים לגווע, אבל נראה שרוב התושבים מאסו בנדודים וחלקם גם עם הקשיים מרגישים שם הכי בבית.

"אותי פינו לפני החג לשלושה ימים לים המלח, ניקיתי ראש וחזרתי", סיפר חביב דהן, בן ה-78, שהגיע לקריית שמונה ממרוקו בשנת 1955. "עברתי את מלחמות ההתשה, ששת הימים, יום הכיפורים ואין לי פחד. האהבה שלי היא למקום. הייתי בסבב הקודם במשך שנה וחצי במלון בתל אביב והרגשתי כמו דג באקווריום. זה לא חיים".

מה היית רוצה?

"תן מיגון וביטחון ואף אחד לא יעזוב את העיר. זה המקום הכי טוב בארץ.  ברוך השם בגילי לא חסר לי כלום, אני רק רוצה לחיות".

לא רק חביב, הוותיק, חושב ככה, גם חגי, בנקאי בכיר ואב לחמישה לא שוקל אפשרות לעזוב את המקום בו גדל. "תגיד החיים שלך בתל אביב טובים משלי?", שאל ולא חיכה לתשובה. "אני יכול להגיד בוודאות שלנו יהיה יותר טוב,  כי האנשים פה יותר טובים והאוויר יותר טוב ואין פקקים והצפון פורח וכשהשגרה תחזור תזכור את מה שההוא מקרית שמונה אמר לך. האזור הזה יהיה הרבה יותר חזק ממה שהיה לפני המלחמה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...