לכבוד חג הפסח וכחלק מפרויקט המיליון ה-11 ב"היום", שוחחנו עם שלושה עולים חדשים - סמי רחמים, שירה קיי, ואשר יחזקאל שעלו לארץ במהלך השנה האחרונה וכעת יקיימו סדר פסח ראשון בישראל.
"חוגגים כמו שצריך לחגוג", כך מספר אשר יחזקאל, שעלה בחודש אוגוסט האחרון לישראל עם בני משפחתו ובפעם הראשונה יעשה הערב (רביעי) סדר פסח כהלכתו עם אשתו וילדיו.
סמי רחמים מספר כי הוא מרגיש כאילו הוא ביצע יציאת מצרים בעצמו ושירה קיי אומרת כי בעיניה מדובר "בהתחלה חדשה".
ממנצ'סטר למעלות
אשר וטליה יחזקאל, הורים לנוח (7) ואיבי (4), עלו ממנצ'סטר שבאנגליה באוגוסט האחרון, בעזרת הסוכנות היהודית, משרד העלייה והקליטה ועמותת "ישראלה", יחד עם משפחות מאנגליה, אוסטרליה ומארה"ב שנקלטו בעיר מעלות - זאת במסגרת המאמצים לחזק את הצפון. אשר עובד כיועץ לענייני משפחה (Family Advisor), וטליה מומחית באסטרטגיה דיגיטלית ותקשורת עבור Mizrachi UK.
אחרי 7 באוקטובר, אומר אשר, האנטישמיות הרבה שכבר הייתה באנגליה ובכל האי הבריטי רק החמירה. הוא ואשתו שאלו את עצמם איך יוכלו לגדל את ילדיהם בסביבה עוינת, והדבר זירז את ההחלטה שכבר הייתה באוויר לפני כן. "רצינו לעשות עלייה כדי לחיות בישראל ולהיות עם יהודים כאן לא כדי לברוח מבריטניה. הרגשנו משיכה גדולה לבוא הנה, גם בלי האנטישמיות".
חוויה מרגשת
אשר מתאר את סדר פסח המתקרב אותו יקיימו לראשונה בארץ כחוויה מרגשת במיוחד. לדבריו "באנגליה פסח הרגיש קצת מוזר, כי מדברים על העזיבה של בני ישראל את מצרים ובעצם אתה נמצא בחו״ל. זו פעם ראשונה שנהיה בישראל וזה מרגיש מיוחד לחגוג את החגים כמו שהם צריכים להיות. אנחנו לא מרגישים לבד אלא עטופים באהבה, אפילו האוכל מרגש כי קל להשיג בסופר את מוצרי הפסח שבחו”ל היה קשה למצוא".
המשפחה בחרה לעבור להתגורר דווקא במעלות שבצפון, ביחד עם עוד משפחות נוספות מאנגליה, מארה"ב ואוסטרליה. הם מספרים כי הם חיפשו מקום שקט, מחוץ למרכז, והתאהבו ביישוב ובסביבתו. היום, הם מתמודדים המציאות היומית המורכבת, כשמעלות נמצאת בטווח האש של חיזבאללה.
רגועים בממ"ד
"הימים הראשונים היו די מלחיצים, אבל כבר התרגלנו לרעש של האזעקות והילדים מדהימים", אומר אשר, יש לנו מזל גדול שיש לנו ממ״ד, כך שהילדים יכולים לישון בו. ניסינו להפוך את הזמן במרחב המוגן לחוויה חיובית, שבה אנחנו מבלים יחד כמשפחה ומשחקים משחקים, חטיפים מאוד עוזרים גם! בגלל שאנחנו קרובים מאד ללבנון, אין לנו זמן להגיע למרחב מוגן, לכן אנחנו מקפידים ללכת רק למקומות שאנחנו יודעים שיש בהם מרחב מוגן", אמר.
"אני חושב שזה חשוב שאנשים יחיו כאן, במקומות בפריפריה, כדי להראות שזה חלק מישראל", הוא מוסיף, "המרחב צריך להיות מלא באנשים, לא צריך לפחד מהאויבים. שנקווה שהם יושמדו בקרוב – ואז זה יהיה מקום בטוח לחלוטין".
יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף (במיל') דורון אלמוג: "סיפורה של משפחת יחזקאל הוא סיפור של אהבה ללא תנאי. בתקופה של אתגר ביטחוני, הבחירה לעלות לישראל ולבנות בית חדש בצפון מבטאת אומץ, אמונה ותחושת שייכות עמוקה לעם ולמדינה. לקראת חג הפסח, חג החירות, העלייה שלהם מזכירה לנו שהחוסן של ישראל נבנה ממשפחות שבוחרות להיות חלק מהסיפור הישראלי ולחזק את הצפון והדרום מתוך תקווה ואחריות משותפת לעתידנו כאן. זוהי מהות הציונות".
רק שבוע בארץ
סמי רחמים, בן 30, נחת בישראל לפני כשבוע ממיניאפוליס, העיר הגדולה ביותר במינסוטה. סמי עלה בסיוע ארגון נפש בנפש ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA ובחר ביישוב כליל שליד נהריה כמקום מגוריו.
סמי איבד את אביו ראובן, שלחם במלחמת יום הכיפורים, בשנת 2012. ראובן נרצח בירי ע"י עובד של מפעלו. "זה משהו שמלווה אותי עד היום, והוא גם חלק ממה שהוביל אותי לעשות את הצעד הזה לעלות לישראל ולהמשיך את הסיפור של המשפחה שלי מכאן", אומר סמי. ה-7 באוקטובר לדבריו, חיזק את התחושה שזה הזמן שלו "לסגור מעגל ולחזור לישראל".
נלחם באנטישמיות
הקריירה של סמי מעבר לים עסקה במאבק נגד האנטישמיות והאנטי-ציונות. סמי עבד במשך כ-8 שנים עם מועצת יחסי הקהילה היהודית (Jewish Community Relations Council) של מינסוטה ודקוטה. הוא ראה מקרוב איך הזרם הליברלי מתחבר לזרם האנטישמי והאנטי-ציוני.
בשכונה בה התגורר, הוא היה רגיל לראות שלטים של תנועת Black Lives Matter אך עם הזמן, נוספו גם שלטי Free Palestine ותנועת החרם (ה-BDS). "כציוני וכמישהו שמבין עד כמה אנשים מבולבלים לפעמים, זה לא תמיד נעים. כאן אני מרגיש שיש לי יותר מרחב להיות אני עצמי בצורה פתוחה, וזה נותן תחושה של חירות".
מבחינת סמי, העלייה משמעותה אינה רק מעבר מדינה אלא "תחושה של חזרה הביתה - מקום שתמיד הרגיש שייך לי, גם כשחייתי רחוק".
השראה מההגדה
על סדר פסח הראשון שהוא יערוך בישראל אומר סמי כי המשפט "בכל דור ודור אדם צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מרגיש לו "אמיתי מתמיד", וכי הוא בתחושתו עובר מעין יציאת מצרים בעצמו.
לדבריו, כמי שחי במשך שנים בתפוצות, הוא מרגיש את ההבדל: "החוויה כעולה חדש היא אחרת לגמרי. מכל כיוון אני שומע תגובות "כל הכבוד", "איזה אומץ", "חיזקת אותנו" - זה מאוד מרגש. במינסוטה, מפגש עם אנשים זרים היה לפעמים מלווה בהתלבטות: כמה לחשוף, אם לשים מגן דוד בחוץ או לא, איך להציג את עצמי. כאן זה אחרת לגמרי. אני פשוט יכול להיות אני".
אזעקות משבשות את השגרה. זה מוזר ולעיתים מלחיץ, אבל בכל מקום יש תחושה של אחדות
סמי בחר להתיישב בכליל עם כלבתו, במבה. הוא הגיע לבקר במקום לפני כשנה והתרשם מהקשר של הקהילה לטבע והאווירה השקטה, מחוץ לחיים העירוניים. "כליל מייצגת דרך חיים שונה, אקולוגית ובעלת עומק רוחני", אמר.
במקום בו הוא שוכר אין ממ"ד או מקלט והוא מתאר את החוויה בימים אלה כמורכבת ."התרעות בטלפון, ואז אזעקות שמכריחות אותך לרוץ למרחב מוגן או לעצור בצד כשאתה בנהיגה, זה משבש את השגרה, מוזר ולעיתים מלחיץ", הוא משתף. עם זאת, הוא מספר כי בכל פעם שהוא "נתקע" במרחב מוגן, הוא מציג את עצמו בגאווה כעולה חדש וכולם מחבקים אותו: "התחושה הזו של אחדות, שיתוף ותמיכה מחזקת ומרגשת".
סמי מסיים בשיתוף החלום שלו - לחבר את האוכלוסייה הזרה, בעיקר אמריקאית, יהודים ולא יהודים, לבוא ולהכיר את הארץ. "החלום שלי הוא להקים פרויקט דומה גם באיראן עם חבר איראני שלי במינסוטה, כדי להוביל קבוצות תיירות ישראליות-איראניות ולהראות כמה עמוק הקשר בין שני העמים".
"משהו מרגש"
שירה קיי, בת 22, עלתה מאנגליה לישראל סמוך למבצע "עם כלביא", כך שהיא כבר "זכתה" להיות בישראל בשתי מלחמות ומאז שבה ארצה. לצד עבודתה בבית הקפה בתל אביב, קיי בחרה לא לשבת בצד ומתנדבת כיום בעמותת "לב אחד" כחלק מארגון Swords of Iron.
בשבוע שעבר, היא מצאה את עצמה שעבר בזירת נפילת טיל בתל אביב, שם סייעה בפינוי חפצים, ניקוי זכוכיות ועזרה לתושבים שנפגעו. "גם כשאין הרבה עבודה, עצם זה שאתה שם בשביל אנשים זה משמעותי. לפגוש את המשפחות, לעזור במה שאפשר, זה נותן תחושת שליחות אמיתית", היא מתארת את החוויה.
שירה נולדה בישראל, אך בגיל ארבע עברה עם משפחתה לאנגליה על רקע המצב הביטחוני. היא גדלה מחוץ ללונדון, באזור שבו כמעט ולא היו יהודים, ובמשך שנים ניסתה להתרחק מהזהות שלה.
"בתור ילדה לא רציתי להיות יהודיה או ישראלית. זה משהו שקורה להרבה ילדים יהודים בחו"ל, הם גדלים בסביבה שלא מקבלת אותם, וזה מחלחל", היא מספרת. עם השנים, התחושה הזו קיבלה גם ביטויים ברורים יותר: "פעם הלכתי עם שרשרת מגן דוד ומישהו התחיל ללכת אחריי ברחוב ולעשות קולות של חזיר. במקרה אחר, סטודנט עקב אחריי והטריד אותי בגלל עמדות פרו-פלסטיניות".
גם בתוך מערכת החינוך, היא ובני משפחתה נתקלו בקשיים, ואחיה אף נאלץ לעבור בית ספר בעקבות התנכלויות.
נקודת המפנה הגיעה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. קרוב משפחתה, אלמוג סרוסי ז״ל, נחטף ממסיבת הנובה והיה אחד מששת החטופים שנרצחו בקיץ 2024. "ישבתי באנגליה והרגשתי שאין לי עם מי לדבר על זה באמת. אנשים סביבי לא הבינו מה אני עוברת”, אמרה.
במקביל, היחסים עם חבריה מהאוניברסיטה התערערו והיא נחשפה להפגנות ולאווירה עוינת בקמפוס. "הבנתי שאין לי מקום באנגליה, שאני לא יכולה להיות מי שאני והחלטתי לעבור לישראל".
את ליל הסדר הקרוב תחגוג שירה לראשונה בישראל עם אחיה שהצטרף אליה, ועם סבא וסבתא שלה החיים בישראל איתם היא מתגוררת. הוריה שלא יהיו בסדר הקרוב, צפויים לשוב לישראל בעתיד הקרוב. "זה לא יהיה סדר גדול במיוחד, אבל יש בזה משהו מרגש. זו התחלה חדשה, ובעתיד המשפחה כולה תהיה כאן", סיפרה בהתרגשות.
על החיים בישראל בזמן מלחמה היא אומרת בכנות כי יש בה תחושת פחד, אך היא מעדיפה את החיים בישראל על פני אנגליה. "יש פה תחושת יחד שאין בשום מקום אחר. כולם חווים את זה ביחד, תומכים אחד בשני. באנגליה הרגשתי אולי יותר בטוחה פיזית, אבל כאן אני הרבה יותר שמחה. בסוף, זה המקום שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו