הקיצוניים מנסים להפריד בינינו - במלחמה הזאת הם מפסידים

הקיצוניים משמאל והביביסטים כמעט לא נראים בשדה הקרב. השעות הארוכות עם הווסט הקרמי והקסדה מותירות חותם. הצוואר תפוס, הגב התחתון כואב, אבל זה החלק הקל. המרחק מהבית הוא האתגר הגדול. הידיעה שהאישה והילדים לבד בזמן אזעקות, קשה הרבה יותר. אבל אני לא כותב כדי להתלונן, אני כותב כדי להשמיע זעקה. אני כותב בזהירות, כי הכללות הן מסוכנות, אבל אחרי חודש של לחימה בצפון, הגיע הזמן לומר אמת לא נוחה.

אחרי לילות של קור, בוץ, ורגעים תחת אש חיזבאללה - ומתוך המקום הזה אני מסתכל סביבי על מי שנמצא איתי בשטח. התמונה ברורה - הקצוות, מימין ומשמאל  כמעט לא נמצאים כאן.  הציבור שמוביל היום את הלחימה נוטה ימינה באופן מובהק, אבל זה לא הימין שאתם רואים במסכים. זה ימין אידאולוגי, ימין ערכי, ימין שמאמין במדינה ולכן גם נושא בנטל. והוא גם יתום פוליטית.

לא מתחברים לזלזול

חשוב לי לדייק: אני לא טוען שמשרתי המילואים לא מצביעים לנתניהו, או שלא מעריכים אותו. אני כן טוען שרובם המכריע לא מתחבר לסגנון, לא מתחבר לכוורת, ולא לדפי המסרים. רבים מצביעים למפלגות הקואליציה תוך כדי שהם סותמים את האף. הם לא קונים את הספינים התקשורתיים נגד הרמטכ״ל ולא מתחברים לזלזול בכל מי שחושב אחרת. לא כי אנחנו שמאל, אלא כי אנחנו נושאים באחריות.

כי בשטח מבינים משהו פשוט: אפשר להתווכח, אפשר לא להסכים, אבל יש גבולות. לפעמים זה אפילו מקבל רגעים כמעט סוריאליסטיים. אנחנו שומעים בקשר את השיח עם טייס מסוק קרב שנותן לנו חיפוי. הוא עולה מעלינו, סוגר מעגל, ומשחרר טיל מדויק שמחסל את האויב.

ובתוך כל הדרמה הזו, מישהו זורק בחצי חיוך: "לא רע בכלל… למרות שהוא בטח קפלניסט". והחבר׳ה צוחקים. כי ברגעים האלה זה לא באמת משנה - לא למי הצבעת, לא איזה פוסט שיתפת ולא באיזה מחנה אתה. מה שחשוב, זה שאתה פה, שאתה עושה את העבודה ושאפשר לסמוך עליך.

וזה בדיוק הפער. בשטח יש מורכבות, יש הומור, יש רעות. בחוץ יש סיסמאות, יש מחנות ויש יותר מדי אנשים ששכחו איך זה נראה באמת.

ציבור יתום פוליטית

לכן הציבור המשרת מרגיש יתום פוליטית, הוא מרגיש שאין לו אלטרנטיבה. האחריות הזו גם מייצרת פחד. פחד מממשלה חלשה שלא תעמוד על האינטרסים של ישראל, פחד משותפות עם מפלגות שמאל שנתפסות כחלשות ומנותקות מהמציאות, פחד מממשלה רופסת שתגמגם מול עולם עוין. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר, וזה נכון שבעתיים אחרי הטבח הנורא.

אבל כאן מגיע החלק השני. אותו ציבור בדיוק, הרוב המוחלט של מי שנמצא כאן מתחת לאלונקה, סולד, נגעל מהשיח ברשתות,  מההתלהמות,  מהרדידות. לא פעם אני מוצא את עצמי חושב שדווקא הקולות הכי קיצוניים, הכי מגעילים, מגיעים מאנשים שמעולם לא החזיקו נשק, ובוודאי שלא נשאו על גבם את מה שמילואימניקים נושאים כאן יום־יום. לא כולם, אבל מספיק כדי לייצר רעש שמטשטש את הקול האמיתי של מי שכן שם.

הבעיה לא רק בצד אחד.גם הקולות הקיצוניים מהשמאל, אלה שממהרים לזלזל בלוחמים או להטיף מהאולפנים, רחוקים מאוד ממה שקורה כאן באמת. וההתקפות על הרמטכ״ל, זה שמוביל את ישראל בנחישות ובצניעות, זה שמבטא בקול את מה שרבים מאיתנו מרגישים, זו כבר חציית קו אדום. כי אנחנו, שנלחמים עכשיו,רואים את רוח הלחימה של צה״ל, רואים את החתירה לניצחון, ומבינים שאין מקום להתקפות על אלה שנושאים בנטל.

קמפיינים? זה לא עובד עלינו

ועוד דבר אחד - חשוב לא פחות, הקמפיינים הפוליטיים הרדודים, שאולי מדברים לחלק מהציבור, כאן בשטח הם פשוט לא עושים רושם. אני מרשה לעצמי לומר שהציבור המשרת רוצה לראות מנהיגים חזקים, כאלה שמדברים בגובה העיניים. שמציגים חזון, מטרות, יעדים ותוכניות עבודה בנות ביצוע. לא כאלה שמבזבזים זמן על הכפשות של האחר או על התפארות עצמית.

הדברים נכתבים גם על מי שאני מעריך. כמתנדב במטה של נפתלי בנט, אני מודה שאני מאוכזב כשהוא נגרר למקומות פופוליסטיים. אני מבין שזה חלק מהמשחק הפוליטי, אבל מהמקום שבו אני נמצא עכשיו, זה צורם. אולי זו בדיוק הבעיה, הפער הגדול בין מי שיושב בבית מול המסכים לבין מי שיושב עכשיו בבוץ בלבנון. בשדה הקרב יש אחריות, בבית, הגיע הזמן שתהיה גם הנהגה.