בימים אלה הכוחות המרכזיים בימין הישראלי ובציונות הדתית שמים גבול, לפחות במילים, לתופעת האלימות היהודית ביו"ש. נראה כי הטריגר הוא הזעם של בכירי הממשל האמריקאי לנוכח התיעודים הגלויים של התופעה - זעם שחילחל במהירות גם פנימה.
הצתת רכבים ומבנים בדיר אל חטאב במרחב שכם // השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
אך גם זה אינו מובן מאליו, לאור הכוח התקשורתי והפוליטי שהצליחה חבורת הפורעים להשיג בזמן קצר. רבים שואלים כיצד זה קרה: המגזר הציוני-דתי נתפס כאחראי, ממלכתי ונאמן לסמכות. כך למשל, היישוב נוף איילון היה מהמחוסנים ביותר לקורונה בישראל. כיצד צמח מתוכו זרם המייצר אלימות נגד ערבים וחיילים, בוז לריבונות המדינה ושאיפה לערער את המונופול על הפעלת הכוח?
כדי להבין את המפנה יש לחזור כ-20 שנה לאחור, לתקופת שלאחר ההתנתקות - תקופה של חשיבה מחדש בציונות הדתית. התפיסה כי מדינת ישראל היא התגשמות חזון הגאולה ספגה מכה קשה, שממנה רבים לא התאוששו, בעיקר במחנה החרד"לי. באותה תקופה התחזק מעמדו של הרב יצחק גינזבורג, שנעשה למנהיג רוחני בישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. מדובר בגישה המשלבת בין ערך יישוב הארץ לבין ניכור עמוק למדינה החילונית, הנתפסת כגוף זר ואף עוין. לפי תפיסה זו יש לערער על מוסדות המדינה ואף למרוד בהם, עד להקמת סדר מדיני אחר במקומה.
השקפה זו התחברה למגמות שהתפתחו בחלק מהישיבות, לא רק בעקבות ההתנתקות אלא גם על רקע תחושת התגברות החילוניות בציבור הדתי. המדינה החלה להיתפס כזירת מאבק בין כוחות דתיים לחילוניים, כאשר החילוניות אינה עוד שותפה אלא גורם שיש להתנגד לו. כך נוצר חיבור בין זרמים שונים סביב תפיסה הרואה בממסד גוף שיש להיאבק בו, כאשר דמויות כמו נוער הגבעות הפכו לסמל.
על רקע זה צמח גם כלי התקשורת "הקול היהודי", שבעבר הביע עמדות אנטי-ציוניות מובהקות ודיווח על מקרי אלימות מצד יהודים. עם הזמן שינה את דגשיו ועוסק גם בתחקירים ביטחוניים, אך ממשיך להציג את מקרי האלימות ביו"ש כהתגוננות או כהכרח. כך נוצר שיח כפול של הכחשה והצדקה, שהעמיק את חוסר האמון בממסד ואת התמיכה בקבוצות קיצוניות.
אירועי 7 באוקטובר האיצו את התהליך. בהיעדר גורם פוליטי ברור להטיל עליו אחריות, התחזקה בקרב חלקים במגזר תחושת החשדנות כלפי מוסדות המדינה. תפיסות שבעבר היו בשוליים החלו לחלחל למרכז השיח, והאלימות קיבלה לעיתים לגיטימציה רחבה יותר.
עם זאת, נראה כי לאחרונה מתחילה תגובת נגד, על רקע תחושת חציית קווים. הציונות הדתית ניצבת בפני צומת: לפעול לחיזוק הממלכתיות והאמון במוסדות, או להמשיך במגמת ההתפרקות. זו עשויה להיות הזדמנות לבלום את התהליך - לפני שיתעצם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו