נורא מה שהם עשו לערד: הטיל בערד הפך לתירוץ

איזה רעיון מעולה, לרדת לערד ולהביא ממנה להיט דוקומנטרי נדיר: הכאב על הטיל הוא פינטס לעומת הכאב על התחרדות העיר. "ערד היתה עיר תרבות, עיר של פסטיבלים, עיר של ביחד, חיו בה כל המגזרים. לא עושים כלום כדי למשוך אליה חילונים. הוותיקים פה חושבים שזה פעם יחזור, אבל זה לא יחזור. אני ממתנגדי התחרדות העיר אבל ב־20 השנה האחרונות האוכלוסייה החרדית גדלה".

"היו פה קטטות", מזכיר הבמאי, "יש סיכוי שיהיו פה שוב קטטות?" "לא... יש עכשיו פצועים ונזק, זה לא הזמן", אומר התושב שעוזר ללא הרף לשכניו החרדים. המצלמה מתעדת את הבניינים ההרוסים ואת הדיירים שנכנסים בניסיון נואש להציל משהו מהרכוש ומהסנטימנט שאבד. גברים חבושי מגבעות שחורות ולובשי מעילים שחורים כדרכם של חסידי גור נוברים במה שהיה עד אמש החדר האינטימי שלהם, מחפשים שאריות של זהות אישית.

אחד לוקח כיסא ויוצא איתו החוצה, אחד מקבץ פריטים במזוודת טרולי ורץ דרך מה שהיה גרם מדרגות, אחד מלקט צעצועים. קל להזדהות עם הסיטואציה - אין אישה שלא חשבה מה היא תיקח מהבית אם תתרגש עליו שריפה, אין מישהו שישב במקלט ולא הרהר מה הדבר שהכי הכרחי להציל ממפעל חייו הפיזי, כמה קומות מעל. שכנה שלי שומרת בממ"ד דיסק־און־קי עם כל התמונות של כל המשפחה מכל הדורות שיש לה.

אבל ליד זירת ההרס בערד חסיד מזוקן מבוגר עומד מחוץ לשלדי הבניינים וצועק למגפון: צאו מהבית, זה חילול השם. למה זה חילול השם? לא רק כי יש סכנת חיים והבניין עומד להתמוטט, גם ואולי בעיקר, כי כשחרדים עושים את זה מגיעה תקשורת חפצת קטטות, והדוקו הופך לחומר אנטישמי ביד היוצר. כל מגזר אחר רשאי לחטט ולבכות, זו תהיה אמנות לשמה - רקוויאם לנשמה שבורה בבניין מתמוטט. אבל החרדי שהגיע לגזול את העיר וגזלו לו בחזרה, אם הוא לא יפנה מהר את הרחבה זה עוד ישמש נגדו.

כולנו טיל מצרר

זה חבל במיוחד כי דווקא הנקודות האלה מראות שכולנו אותו דבר. עשויים מאותו חומר אנושי. כשאדם עומד מול חורבות חייו מספיק לו להתמודד עם החורבן שגרמו הטילים, אין צורך להמיט עליו גם חורבן חברתי. אין מה ללעוג לבעלי בתים שהפכו בן לילה לפליטים ומגיעים כאחרוני הקבצנים לבדוק מה נשאר מהחיים שהיו להם. אפשר להשתתף בצערם. לאף אחד לא מגיע לאבד בית על לא עוול בכפו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה? טיל מצרר נשמע כמו דימוי הולם יותר.

הביקורת המהותית הכוללת על החרדים היא, לכאורה, שהם רואים אסון ועומדים מנגד בלי להושיט יד. אז מאיזה מעיין תרבותי לוגם כתב חדשות (לא הבמאי מהכתבה הקודמת!) שמגיע לזירת ההרס בערד ושואל מתנדבת אם לא קשה לה לעזור לחרדים שלא משרתים בצבא? והרי האדם הנאור יודע שהכי קשה זה לעמוד מנגד ולראות את הזולת בצרה.

החרדים דווקא משלימים את העזרה ההדדית הזאת, כחברה, לא רע בכלל.

לקחו לך את ערד?

עם ישראל צופה בטלוויזיה ורואה שבכל התקפה יש ייצוג רב־מגזרי: מרחב שומרון־שרון כולל את כפר סבא, עמק חפר, פדואל, קדומים - אין הבדל. בהתקפות על ירושלים באותה שקופית נכנסים למקלטים אבו גוש ומבשרת ומאה שערים והר גילה ואפרת. רהט ודרום הר חברון וערד חיפשו מרחב מוגן באותה נשימה. התקשורת משקפת את המציאות החיבורית בכל הקרנת שקופית אינפורמטיבית פשוטה, התקשורת שהיא הגוף המתווך בוחרת אם לחזק את הברית הישראלית הזאת או לפרק אותה.

עיתונאי יכול לשאול אנשים מגוש קטיף למה באתם לקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר ודרך השאלה לחזק את השיתוף או להשניא אותו; הוא יכול לשאול למה חרדים יצאו בשבת עם אמבולנסים של זק"א לקיבוצי העוטף, והוא גם יכול למחוק את המעורבות של מתנדבי הארגון הזה לאורך כל המלחמה. אפשר לתווך את המציאות, אפשר לפרש אותה נגד הקורבנות, נגד האויב, ואפשר אפילו פשוט להעביר מידע.

ומילה למי שכועס על החרדים שהקימו קהילה בערד - יכולת לעשות את זה קודם. אגב, עדיין אפשר. יש מקומות להתיישב בהם בנגב, ובסורוקה יש עוד חדרי לידה.

אש כוחותינו

עופר מושקוביץ, פושקו, נהרג בראשית השבוע. כולו משגב עם, איש של מסירות לאדמה, לציונות ולמשפחה. השעות הראשונות לאחר הפגיעה בו פתחו לציבור צוהר לדמות יחידה במינה. תחילה ביכו כולם את מותו, אחר כך את הדרך שבה הוא התרחש. אך הכותרות על דמותו הרבגונית נעלמו בחסות ההודעה המהירה על אשמת צה"ל שירה בו.

אסור שייקרו תקלות במלחמה, ואם קרו הן מוכרחות להיחקר וצריך להסיק מסקנות. אבל - האש הזאת נורתה בחסות המלחמה, מלחמה שאיננו אשמים בה. איזו תועלת יש לקרוביו של פושקו, ואם נלך קצת אחורה לאותו דפוס - איזו תועלת היתה לקרובי החטופים בעזה שהתעקשנו שיידעו כי דווקא יקיריהם נהרגו מאש כוחותינו, לדעת מה בדיוק קרה? מדובר במכפיל צער שלא מוסיף לתדמיתה של ישראל ומעמיק את התסכול האישי. לא בטוח שהכל צריך לפרסם, בטח לא בזמן המלחמה.