יותר מ-1,500 תושבים נותרו ללא קורת גג בעקבות הפגיעות בערד ובדימונה. לצד ההרס הפיזי, הולכת ומתחדדת גם הפגיעה הנפשית - כזו שלא תמיד נראית לעין, אך מורגשת היטב בגוף ובנפש.
עירית, בת 70 מערד, עדיין מתקשה לעכל את מה שעברה: "הייתי בזירה בערד, היה לי דימום בידיים מרסיסים. יצאתי מהבית יחפה ודאגו להביא לי נעליים. באותו היום היה גל של כאב, פחד והלם. עכשיו אני כבר יותר מחוזקת, רואה דברים בבהירות, אבל זה עדיין שם".
לדבריה, גם לאחר הפינוי למלון בים המלח, תחושת הביטחון לא חזרה: "גם כאן היו אזעקות ונכנסנו למקלט. זה לא פשוט אחרי הפגיעה. יש עדיין פחד, בהלה וחוסר ודאות".
ע', תושבת דימונה שביתה נפגע במטח בשבוע שעבר, משתפת: "היינו אחרי לילה לבן, קמנו כל שעתיים לאזעקות. אנחנו גרים בקומה שלישית וצריכים לרדת למקלט ברחוב. בצהריים הייתה התראה, אמרתי לבעלי לרדת עוד לפני האזעקה - וזה היה נס".
היא מתארת את רגעי הפגיעה: "המקלט רעד מבום חריג. הילדים התחילו לבכות. הייתי לבד. כשיצאנו ראיתי את בעלי מחפש אותי, ואז שוב אזעקה. כשעליתי הביתה ראיתי הרס מוחלט - כל החלונות מנופצים ושברי זכוכית בכל מקום".
הפינוי למלון לא הביא רגיעה: "אני לא מצליחה להירגע. כבר יומיים לא ישנתי. יש חרדות וסטרס שמובילים לכאבים בגוף. אני בקושי מתפקדת. היו רגעים שלא יכולתי לשבת או ללכת, רק הסתובבתי חסרת אונים".
לדבריה, היא נזקקה שוב ושוב לטיפול רפואי: "הגעתי כמה פעמים למרפאות שהקימו במלון. הרופאים שם עזרו לי מאוד - הרגשתי שמלאכים עוזרים לי". במקרה שלה, גם גורמי חוסן נפשי נכנסו לתמונה: "יצרו איתי קשר כי ראו שיש לי תסמינים של פוסט-טראומה. אמרו שכל מה שאצטרך אקבל. הם נותנים לך להתפרק ולבכות - וזה חשוב".
לצד זאת, היא מנסה להיאחז במה שנשאר: "כולם אומרים שברוך ה' אנחנו בריאים וזה חסד. אבל אני לא יודעת אם הייתי שורדת את זה בלי בעלי. זה לא קל. אלה החיים שלפני השעה 18:00 והחיים שאחריה".
במכבי שירותי בריאות מזהים תמונה רחבה יותר: לא רק פציעות, אלא גם גל של מצוקה נפשית. נכון להיום, כ-250 מפונים מערד ודימונה מטופלים במלונות ים המלח וירושלים, כאשר מרבית הפניות הן על רקע חרדה, מתח ותסמינים פסיכוסומטיים - מכאבים בלתי מוסברים ועד קשיי שינה ותחושת מחנק. בשנה החולפת נרשם שיא מדאיג: כ-32% מהישראלים העידו כי הם זקוקים לסיוע נפשי.
בתגובה למצב הוקם מערך רב-תחומי במלונות, הכולל רופאי משפחה, אחיות, עובדים סוציאליים, מטפלים ברפואה משלימה וצוותי חוסן - הפועלים יחד כדי לספק מענה מיידי ומתמשך.
ד"ר ליאון נמץ, ראש תחום בריאות הנפש במחוז הדרום, מסביר: "העומס הרגשי והתסמינים הגופניים הם תגובה טבעית למציאות מורכבת, שמועצמת עוד יותר בעקבות הפינוי. לכן אנחנו מתמקדים גם בטיפול קהילתי וגם בהתאמה אישית, כדי לעודד את מנגנוני ההחלמה הטבעיים של הגוף והנפש".
לדבריו, הליווי לא יסתיים עם תום המשבר: "נמשיך ללוות את המשפחות ולוודא שהן מקבלות רצף טיפולי מלא בכל מקום ובכל זמן".
העדויות מהשטח ממחישות מציאות מורכבת: גם כאשר הגוף יוצא ללא פגע, הנפש לעיתים נשארת בזירת הפגיעה - ונזקקת לשיקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו