מכה ישירה וכואבת: ערד תחת אש, אבל לא מוכנה להישבר

115 אנשים נפצעו בערד, מה שהפך את העיר השקטה בדרום לאחת שמחזיקה בכותרת הלא הוגנת "העיר עם הזירה המורכבת במלחמה".

כאשר ירדנו דרומה, נאמר לנו להגיע לקניון, שרק לאחרונה עבר לידיים של אנשי עסקים מחסידות גור, שהם כמובן הקהילה שנפגעה מאותו טיל ארור שפגע בצורה ישירה בשכונה ומיד היה אפשר להבין את גודל האירוע. החניון של הקניון משמש כמרכז הבקרה של האירוע, מצד אחד ניתן לראות את הבניינים ההרוסים אבל גם את המערך ההתנדבותי של האנשים -אם זה ארגון לב אחד, המפעילה תשתית מתנדבים במצבי חירום, בהם אוכלוסייה גדולה נזקקת לסיוע.

אחד הצעירים המתנדבים אמר: "יש אנשים שהמצב שלהם הוא מצב ביניים, כזה שהבית שלהם לא נהרס לחלוטין אבל הוא מלא בזכוכיות ופגיעות שונות, אנחנו שם כדי לעזור". בנוסף גם מכיניסטים שגרים באזור שהגיעו לחלק פרחים לאנשים מבוגרים, רק כדי לעשות להם את היום קצת יותר שמח.

הכניסה לקניון מגלה את המצב המורכב שבו אנחנו חיים בצורה הטובה ביותר, מצד אחד עסקים שמנסים לפעול בכל מחיר, מצד שני, רחבה מלאה בזכוכיות שנפלו מתקרת הזכוכית היפה, הקניון חשוך אבל מנסה להשאר בחיים. והאנשים? ממשיכים להגיע, שום מלחמה לא תמנע מהם לעשות קניון בסופר, לקנות משקפי שמש או לעבור בחנות הפארם בה השיפוצניקים עדיין מתקנים את הזכוכית.

האנשים שמגיעים הם חרדים שגרים בשכונה, אנשים חילונים, חלקם עם מבטא רוסי או צרפתי וגם בדואים המגיעים מהפזורות הקרובות. "ברגע ששמענו את הפיצוץ, הגענו ישר לעזור" מספר מוסא, שהיה מלווה ב-3 חברים בדרך לקניות בקניון. "אנחנו אמנם חיים בלי מרחב מוגן, אף אחד לא רואה אותנו, אבל זה בסוף אלה שכנים שלנו, הרגשנו מחויבים להגיע".

בקניון נמצאים גם שומרים, כמו ארנון, שהיה במקום בזמן הפיצוץ וליווה אנשים למרחב המוגן. "אני לא יכולתי לצאת החוצה לעזור כי אנשים היו פה בפאניקה, בטח עם כל הזכוכיות, נשארתי לעזור להם" הוא אמר בעודו מנופף לשלום לכל איש שהחליט שהוא מגיע לבקר בקניון.

אולי זו התמונה המדויקת ביותר של ערד בימים האלה: עיר שספגה מכה קשה, אבל לא איבדה את הלב שלה. בין הבניינים הפגועים, הזכוכיות המנופצות והפחד שעוד תלוי באוויר, ממשיכים להופיע שוב ושוב אותם אנשים שבאים לעזור, לחזק, לקנות משהו קטן, או פשוט להיות שם. חרדים, חילונים, בדואים, צעירים ומתנדבים, כולם נפגשים באותו מרחב פצוע ומוכיחים שבסוף, דווקא ברגעים הכי קשים, מה שמחזיק מקום חי הוא לא רק הבטון אלא האנשים שבתוכו.