כשהגיעה הבשורה הקשה ביום ראשון על הירצחו של עופר (פושקו) מוסקוביץ ז"ל, מנהל גידולי האבוקדו במשגב עם, נפל דבר. התמונה המזעזעת של חקלאי שיצא לעבד את אדמתו וקיפח את חייו תחת אש נ"ט ישירה בקו אפס, ללא מרחב מוגן לרפואה, היא תמצית הסיפור כולו: הפער הבלתי נתפס בין הדיונים הממוזגים בירושלים לבין המוות בטווח של אפס שניות בשטח.
הטרגדיה הנוראית שפקדה ביום שבת את ערד היא עדות נוספת לכך שההזנחה בפריפריה אינה תקלה נקודתית, אלא מדיניות של שנים. עבור תושבי הצפון והדרום כאחד, "זמן התרעה" הוא מושג תיאורטי בלבד. המציאות שלנו היא רגע הפיצוץ – ללא שהות לרוץ למקלט ציבורי בקצה הרחוב, ולעיתים ללא יכולת להגיע אפילו לצד השני של הבית.
הבטחות לחוד ומציאות לחוד
ביום ראשון האחרון הנחתי על שולחנם של ראש הממשלה ושר הביטחון מכתב דחוף. לא הייתה זו פנייה שגרתית לתקציב, אלא קריאת השכמה מוסרית ליישום מיידי של החלטת הממשלה 302ב. ההחלטה הזו, שהתקבלה בחגיגיות עוד בשנת 2018 תחת הבטחה מפורשת למגן את כל קו העימות, הפכה עם השנים לאות מתה במסדרונות הבירוקרטיה. שמונה שנים חלפו, ואנחנו מגלים שוב שהבטחות לחוד ומציאות לחוד.
דוח מבקר המדינה האחרון חושף תמונה שהיא תעודת עניות למדינה: למעלה משלושה מיליון אזרחים – שליש מאוכלוסיית ישראל – חיים ללא מיגון תקני. במערכת החינוך המצב זועק לשמיים: כ-466 אלף תלמידים לומדים במבנים שהם למעשה מלכודות מוות. ביישובי קו העימות המצב חמור שבעתיים; בטווח של עד תשעה קילומטרים מהגבול, אלפי תושבים נותרו חשופים לחלוטין.
זירת הפגיעה במשגב עם
21 אחוזים מהתקציב להצלת חיים
איך הגענו למצב שבו מתוך 2.5 מיליארד השקלים שנדרשו לתוכנית "מגן הצפון", הוקצו בפועל רק 500 מיליון שקלים? מדובר ב-21% בלבד מהתקציב הנדרש להצלת חיים. בזמן שפקידי הממשלה מתפלפלים על מיפוי צרכים, תושבים בחניתה, בשלומי, בפסוטה, בשתולה ובקריית שמונה מוצאים עצמם ללא פתרון מיגון בסיסי.
הניסיון לגלגל את האחריות בין משרדי הממשלה לרשויות המקומיות חייב להיפסק. אנו, ראשי הרשויות, נמצאים בשטח ורואים את הבתים חסרי הממ"ד ואת העיניים המודאגות של ההורים שתוהים מדוע ילדיהם בפריפריה שווים פחות. וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם כי "המחיר של גדולה הוא אחריות". הגיעה השעה שממשלת ישראל תבין שגדולה אינה נמדדת בנאומים, אלא ביכולת לקחת אחריות על ביטחונם האישי של אזרחיה.
הדרישות אינן נתונות למשא ומתן
במכתבי הצבתי דרישות ברורות: מיגון מלא לכל בית עד תשעה קילומטרים מהגבול, האצה אגרסיבית של בניית ממ"דים בטווח הקרוב והעברת תקציבים ישירים לרשויות להשלמת פערי מיגון במוסדות ציבור ובריאות.
כבר הזהרתי בעבר פעמים רבות: אם לא יתבצע שינוי דרמטי, האחריות לתוצאות הקשות תהיה על כתפי מקבלי ההחלטות בלבד. מדינת ישראל לא יכולה להמר על חייהם של תושבי קו העימות. אנחנו לא מבקשים טובות – אנו דורשים את הזכות הבסיסית ביותר: לחיות בביטחון בביתנו.
אדוני ראש הממשלה, אדוני שר הביטחון, אל תמתינו לוועדת החקירה הבאה כדי להסביר מדוע לא פעלתם כשעוד ניתן היה. יישמו את תוכנית המיגון עכשיו, לפני שהשעון של "אפס שניות" יתאפס שוב על חיים נוספים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו