מירי בלבול, בעלת בית הספר לעיצוב "סקולה", חרטה על דגלה את החיבור בין עיצוב לקהילה.
בדרך כלל הדבר בא לידי ביטוי בפרויקטי גמר המוקדשים לאוכלוסיות מוחלשות, אך עם פרוץ המלחמה הכריזה על "צו 8 למעצבות". לאחר שהיא ותלמידותיה עיצבו מאות חדרים לחיילים שיצאו משיקום בעקבות פציעה, הרגישה מירי שהיא חייבת להמשיך: "די, נמאס לי, אני לא יכולה להיות בלי התנדבות", אמרה לעצמה בפרוץ מבצע שאגת הארי. כששמעה שהמרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) העתיק מחלקות שלמות לחניון תת־קרקעי וחיפש דרך להפוך את החלל לנעים יותר, יצרה מייד קשר עם בית החולים.
נעמה, מנהלת מערך שיווק וחוויית מטופל, בירכה על היוזמה. מירי הוציאה קול קורא לתלמידותיה, ומי שרצתה הגיעה כבר למחרת כדי לקשט את המקום באווירת פורים באמצעות דגלונים וצבע. משם הפרויקט גדל לעיצוב מתחמי הצוות והמשפחות. בשיתוף עם מפעל "כנף", הן יצרו קירות שלמים של מדבקות לבבות אדומים, שהפכו לעמדות צילומים לאינסטגרם.
העובדה שלא היה תקציב לעיצוב המחודש לא הרתיעה אותן. "המומחיות שלנו היא לייצר ממה שקיים", מסבירה מירי. היא נכנסה למחסני בית החולים, דלתה כיסאות, כורסאות ושולחנות ישנים, ובעזרת צבע, כרזות ישנות מהמחסן הפרטי שלה ותרומה קטנה לאקססוריז, הן יצרו פינות אוכל ופינות מנוחה חמות ונעימות.
סילבי לפג'יאן, אחות במחלקה הנוירולוגית, מתארת את השינוי העצום: "בית החולים התת־קרקעי, שביומיום הוא חניון, עבר הסבה למתחם רפואי עם 300 מיטות ושלושה חדרי ניתוח. הפרויקט של עיצוב מחדש עשה שינוי אמיתי בתחושה היומיומית שלנו. פינות הישיבה התמלאו באור, בצבע ובחום. זו תזכורת לכוח של אנשים להתגייס יחד ולעשות טוב זה לזה דווקא ברגעים המאתגרים ביותר".
מתנדבים בקטיף
התנדבות היא לא רק אמנות וימי הולדת, לפעמים צריך גם להזיע ולהתלכלך. יובל מילוא־בנוביץ' (18 וחצי), במקור מראש העין וכיום חניכת מכינה קדם־צבאית בקיבוץ גבים שבעוטף, יצאה יחד עם חבריה להתנדב בקטיף במושב זבדיאל.
הם חזרו מזיעים, מלאי אבק וקצת בוץ, אבל עם תחושת שליחות ושמחים שיכלו לתרום. אלו דברים שלא יורדים במקלחת. ההתנדבות נעשית דרך עמותת "חיבורים", שעוסקת בחיבור בין חקלאים למתנדבים, צורך שעלה משמעותית בזמן המלחמה.
"החקלאי ממש עף עלינו והתרגש שבאנו", מספרת יובל. "קטפנו פול, והוא הודה לנו אולי 200 פעם. בתקופה הזאת אין לו עובדים בכלל והוא עושה הכל לבד. הוא אמר שאנחנו הקבוצה הכי טובה שהיתה לו". יובל מציינת שהעבודה הפיזית מחזקת מאוד את תחושת השליחות שלהם.
היא מספרת שקטיף הוא חוויה מהנה כי רואים בה תוצאה מיידית, וחלק מהחבר'ה אפילו טעמו מהפול הטרי. עמותת "חיבורים" שמה דגש על חשיבות החקלאות, נושא שאינו נפוץ בקרב צעירים. יובל מסבירה: "אנחנו דור של סמארטפון ומסכים. לשים את זה בצד, להיות עם חברים ומוזיקה, להתלכלך, לעבוד קשה ולהזיע - זה חשוב נורא כדי לחזק את תוצרת הארץ". מנכ"ל העמותה, ברכיה רוזנברג, מוסיף כי הארגון מחויב להמשך עבודה תקינה של המשקים החקלאיים ומתן מענה לצרכים בשטח בעזרת מתנדבים מכל הארץ, בכפוף להנחיות פיקוד העורף.
מכינת "מיתרים לכיש" מפעילה כמה שלוחות בעוטף, וקבוצתה של יובל מונה כ־50 חניכים (כ־20 מהם השתתפו בהתנדבות זו). יובל רואה שליחות גדולה במגורים בעוטף דווקא בשנתיים האחרונות, למרות חששם של ההורים.
"יש בעוטף קסם", היא אומרת כ"עירוניקית" מהמרכז. היא מספרת שממוצע הגילים בקיבוץ גבים הוא סביב 70, וכשהגיעו החבר'ה הצעירים, הם הורידו את הממוצע משמעותית. "התושבים אומרים לנו שאנחנו פשוט מחיים את הקיבוץ".
מוזיאון ישראל מגיע למקלטים
במלחמה הנוכחית החליטה גלית בנט־דהן, האוצרת הראשית של אגף הנוער והחינוך במוזיאון ישראל, שהאמנות אינה יכולה להישאר בין כותלי המוזיאון בזמן שהציבור נמצא במרחבים המוגנים.
לכן החליטה לצאת עם צוותה למקלטים כשהיא מצוידת בערכות משפחתיות ייחודיות שפיתחה במיוחד לימים אלו. כל ערכה עמוסה בפעילויות מגוונות: יצירה, הכנת מסכות, יצירת קומיקס וכתיבה יוצרת - והכל מבוסס על אוספים מהמוזיאון.
הפעילות מתבצעת בתיאום מראש; מנחה מטעם המוזיאון מגיעה למקום, לאחר שמודיעים לציבור מראש על בואה, והיא שוהה עם המשפחות כשעתיים במקלט הציבורי. כך, כשבחוץ משתוללת מלחמה, במקלט יש שקט. יוצרים.
נכון לעכשיו, החלוקה מתבצעת במקלטים בירושלים, אך בנט־דהן פועלת ליצירת קשר עם ראשי ערים בצפון כדי להוציא את הפעילות מגבולות העיר לאזורים מאוימים יותר. לצד זאת, פועלת ניידת אמנות בשם "מוזיאון מוביל", שיוצאת כבר שנתיים וחצי למקומות שבהם שוכנו מפונים ונפגעי מלחמה.
צוותים של אמנים ומטפלים באמנות יוצאים לפריפריה, מצפון ועד דרום - מקריית שמונה ועד שדרות - עם ה"מוזיאון מוביל", שגלית מתארת אותו כ"אוטו גלידה של אמנות". מבוגרים וילדים כאחד מקבלים מהם הרצאות וסדנאות פתוחות שבהן עובדים עם מגוון חומרים. "לפעילות הזו יש ממד מרפא עמוק; המפגש האנושי והעובדה שמישהו מתייחס אליהם משמעותיים לא פחות מהיצירה עצמה".
גלית מציינת שמדובר בתהליכים ארוכים - סדנאות גבס, מתכת או קרמיקה שנמשכות שבועות, כשהצוות חוזר בכל שבוע-שבועיים להמשיך את העבודה עם המשתתפים. בין הקבוצות שזכו לליווי: בנות כיתה ו' משדרות, מתמודדים עם פיגור קשה מראש פינה, וחוות חוסן של פצועי מלחמה. התנאי היחיד להשתתפות הוא שהקבוצה תגיע לפחות פעם אחת לביקור במוזיאון עצמו בירושלים. כיום, בגלל המגבלות בצפון, הצוות נוסע למפוני נהריה שנמצאים בירושלים, למרכז החוסן בנתיב הל"ה, ולמפונים מבית שמש במלון ליאונרדו, שם נערכות כמה סדנאות במקביל.
כל הפעילות הענפה הזו ממומנת מכספי תרומות של אגודות ידידי המוזיאון בארץ ובעולם. נוסף על כך, האוצרים של המוזיאון מעבירים "זומים" חינמיים בכל מיני נושאים לכל דורש.
לא לאכזב ילדים
כשדיברנו עם שירה רביבו ממגדל העמק, היינו בטוחים שמדובר באישה בת 35 לפחות. כשהתברר לנו שהיא נערה בת 16, נדהמנו. שירה היא היזמית שמאחורי פרויקט מרגש שנועד להציל את ימי ההולדת של ילדים שחגיגתם בוטלה בשל המלחמה.
"הקמנו קבוצה ארצית בווטסאפ של הורים לילדים מאוכזבים, מגיל גן עד כיתה ו', שיום ההולדת שלהם בוטל", מספרת שירה. אליה הצטרפה לירון הדר קרוטיינסקי (14), שמרכזת את הצד התפעולי: "אני מדברת עם ההורים, קובעת יום, שולחת להם קישור לזום ופוסטר מעוצב ליומולדת".
כשהחגיגה מתחילה בזום, לירון והצוות מעבירים פעילויות באמצעות שלוש מצגות שונות המותאמות לפי גיל. ביום הולדת שנערך לאחרונה השתתפו 20 ילדים ו"החוויה היתה מדהימה", לדבריהן. הם שיחקו "נחש את השיר", "נחש את המפורסם", "הבא את החפץ", בירכו את חתן או כלת השמחה, ושרו שירים יחד איתם ועם החברים שהתחברו לזום.
"זה לא אידיאלי, אבל עדיף על לחגוג לבד", אומרת לירון, שהרעיון עלה לה מתוך התנסות אישית; גם יום ההולדת שלה בוטל בתחילת המבצע. היא התאכזבה עמוקות ושיערה שאם היא מרגישה כך, ישנם אחרים שחשים אותו הדבר.
שירה רביבו יצרה שיתופי פעולה עם גופים נוספים, והמיזם התרחב לסדנאות מגוונות לכל המשפחה: "אתמול היתה סדנת אפייה, מחר יכינו כדורי שוקולד, והיו גם משחקים, חידונים, סדנאות ציור, אוריגמי וכושר. כל ההקמה וההדרכה נעשות על ידי בני נוער, רובם נציגי מועצת הנוער במגדל העמק, בליווי אגף צעירים ונוער בעיר".
אך הפעילות החברתית שלהן ושל בני נוער נוספים בעיר לא נעצרת כאן. שירה הקימה גם את מיזם "מכתבים לחיילים" - פורום שבו ניתן לכתוב מכתב אישי, ובני הנוער דואגים לשלוח אותו למפקדים בשטח, שמחלקים את המכתבים לחיילים. כעת, הן מתחילות להפעיל גם שירות בייביסיטר של בני נוער, כדי לסייע להורים שצריכים לצאת לעבוד.
לפרויקט נוכחות חזקה בטיקטוק ובאינסטגרם. שירה מסכמת בבגרות מרשימה: "אם לא נהיה ביחד - הדבר הזה לא יצליח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו