"שליחות": החיילים שהתגייסו למען המפונים מבית שמש

כשלושה שבועות חלפו מאז פגע טיל איראני בן מאות ק"ג חומר נפץ במקלט ציבורי בבית שמש הוותיקה, באסון טראגי שגבה את חייהם של תשעה בני אדם.

מאז, במלונות הירושלמיים אליהם פונתה חלק מהקהילה נוצר מצב אבסורדי למדי: מצד אחד נדמה שהטלטלה גרמה לזמן לעצור מלכת, אך מצד שני הקהילה לא מורידה ראשה, ובמלונות השונים נרשמת תנועה ערה של מתנדבים, אנשי מקצוע ואזרחים טובים שמבקשים להקל על הקהילה בזמנים המורכבים אליהם נקלעה.

"משוכה שנעבור"

"אין לי ספק שמדובר בעוד משוכה שגם אותה נעבור", פותח סמ"ר עמיעד חדד, מורה חייל שמסייע לקהילת המפונים עמו אנו משוחחים במלון "לאונרדו פלאזה" בבירה. חדד, תושב בית שמש, מסייע בשבועיים האחרונים יחד עם חיילים וחיילות נוספים מחיל החינוך והנוער במשימת הסיוע למפונים שנקלטו במלון - שם הם מנסים לייצר אצל הילדים ואצל בני הנוער שגרה מסוימת בתוך הכאוס.

"בתור ילד הייתי מסתובב ברחובות של בית שמש הוותיקה, מגיע לסבא וסבתא שלי והולך איתם לבית הכנסת", נזכר. "זה היה הלם עבורי. כשהגעתי וראיתי את המראות, את המכוניות ההרוסות ואת הפיח בכל מקום הרגשתי כאב בלב. ממקום עם חיים וזיכרונות, פסטורלי ונעים, הוא הפך למקום שומם וריק".

לדבריו של עמיעד, שום דבר לא הכין אותו ואת הקהילה בבית שמש לאסון בסדר גודל כזה. "הייתה המון דיסאינפורמציה בהתחלה ואנשים לא הבינו את גודל האירוע", מתאר.

"למעשה, עד שלא התחילו לפרסם את שמות הנעדרים, את הפרצופים של הנרצחים, אתה לא באמת מבין. זה כאב עצום, בית שמש היא עיר שקטה יחסית כך שהיה לכולנו קשה מאוד להכיל את הטרגדיה". ימים מספר לאחר האסון, כאמור, עמיעד וחבריו לפלוגת "יהודה" שמתעסקת בתווך האזרחי הגיעו למלונות המפונים על מנת לסייע לקהילה.

"מסייעים לצעירים"

"אנחנו נמצאים במרכזים המשותפים מהבוקר ועד שעות הערב", מסבירה מפקדת הפלוגה, סגן אלה קדרי. "בבקרים החיילים נמצאים בבתי הספר ובגנים שהוקמו, שם הם מסייעים לצעירים בלימודים ומעבירים לאורך היום שיעורים פרטניים. משעות הצהריים עד הערב, החיילים מעבירים פעילויות ומייצרים מסגרות בלתי-פורמליות לרווחת המפונים".

לדבריה של סגן קדרי, מדובר בפעילות משמעותית שמאפשרת להורים להתפנות לסידורים הבירוקרטיים הרבים שנכפו עליהם בשל פגיעת הטיל.

למעשה, מאז טבח שבעה באוקטובר נפרסו חיילי וקציני החיל ברחבי הארץ, על מנת לסייע לקהילות שנפגעו ולאלה שפונו - גם בהסתגלות בבתים הזמניים החדשים, וגם בחזרה לבתים המקוריים לאחר מכן. כך, החיילים השתקעו בגבול הצפון ובעוטף עזה וסייעו ביצירת מעטפת משקמת יחד עם גופים נוספים.

"באופן כללי, לא מעט מהחיילים ומהחיילות שלנו פזורים בתוך הקהילות גם לא במצבי חירום", מסבירה קדרי, "כך שהמפגש עם הקהילות האזרחיות לא חדש לנו, וכאן ספציפית משובצים חיילים וחיילות שכבר עבדו עם הקהילה בבית שמש". גם עמיעד, שהתגייס עוד טרם השבת השחורה, שובץ לסייע למפונים ולעולים חדשים, וכן שירת בבית ספר ובכפר נוער הממוקמים בבית שמש עצמה.

"תחושת שליחות"

"הכרתי את הרעיון, אבל אני לא חושב שמדובר באותה התחושה. העובדה שאני מגיע מתוך הקהילה עצמה מעצימה את תחושת המחויבות והשליחות שעלתה פי כמה כיוון שפתאום זה נוגע אליי, לבית שלי. מהרגע שנקראתי להגיע לכאן, רמת המוטיבציה שלי עלתה עוד יותר והיא עכשיו 'בשמיים'".

"עם זאת אני מודה שלא חשבתי שאפגוש סיטואציה מטלטלת כמו זו", הוא ממשיך. "לצד זאת, אני מאמין שאפשר ושצריך להסתכל על כך אחרת. יש לי הזכות לסייע לקהילה שלי לפני שאני משתחרר מצה"ל, אני פה ואני נותן הכל כדי לעזור לאחים ולאחיות שלי". לדבריו של חדד, לא פעם הוא נפגש עם מפונים שמכירים את בני משפחתו - אלה שמחזקים אותו ומהווים עבורו משענת ודמויות לחיקוי.

"המלחמה ליוותה אותי"

"אבא שלי ואחד האחים שלי היו לוחמים, וכך גם שני גיסים שלי. חודשיים לאחר שבעה באוקטובר, גסי סרן רותם כהן ז"ל שהיה סגן מפקד פלוגה ביהל"ם נפל בקרב בסג'עייה, כך שהמלחמה ליוותה אותי באופן קרוב לכל אורך שירותי".

לדבריו, "רותם היה אחד מהאנשים הקרובים אליי ביותר והוא תמיד היה עבורי מודל לחיקוי, עוד טרם המלחמה. אחרי שהוא נפל בקרבות בעזה, רמת השליחות בתפקיד הנוכחי שלי התעצמה; ההבנה שאני רוצה להנחיל אצל בני נוער בעיר בה אני גר את הדברים שרותם ייצג, את האדם שהיה, לגרום להם לרצות להגיע ולשרת בצה"ל, כל אלה רק גדלו. רותם תמיד נמצא בחיים שלי, והוא גם יישאר שם לעד".

אני שואל את אלה ואת עמיעד מה הקשיים אותם הם פוגשים במלון. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שזו מציאות קשה וכואבת", מציינת אלה. "אני מרגישה שבתקופה הזו יש לנו המון משקל על הכתפיים, ואני רואה שכל כניסה שלנו למלון כשאנחנו לבושים במדים מושכת תשומת לב.

"כן, לפעמים אין לנו תשובות לכל השאלות, אבל אנחנו נעשה הכל כדי שלא יישארו סימני שאלה. נעזור, נפנה לאנשים הרלוונטיים, ניתן יד, נהיה עוגן". עמיעד, מצדו, נזכר דווקא במקרה מסוים שתפס אותו: "באחד הימים ילד קטן רץ אליי, זו הייתה הפעם הראשונה שראה אותי. אז, הוא סיפר לי כיצד לא הספיק לשאת את שני הכלבים שלו למרחב המוגן ושהם לא שרדו את הפגיעה".

"המבט של הילד בעיניים, הפנים שלו כשהוא סיפר את זה, זו צביטה בלב. אתה מבין שאתה נמצא במקום רגיש כל כך, עם תפקיד משמעותי כל כך. הצבא הוא קודם כל של האזרחים, ועליו לדאוג להם – בטח כשקורים אירועים כמו זה. בכלל, כשאנחנו מראים שהצבא נמצא כאן, באופן אוטומטי מונחלת פה תחושת רוגע מסוימת. משמח לראות זאת".